HE
הים בחיפה היה אפור כבד באותו ערב שלישי, והרוח מהים קרעה את מעיל הדק של נורית. היא עמדה על הטיילת בבת
אני נהג ג'יפ מונית, קו קבוע בין קריית שמונה למעברות הקטנות שבעמק החולה. שלושים ושתיים שנה על הכביש
חזרתי מהמשמרת לילה במרפאה הווטרינרית בדיוק כשהשמש התחילה להפשיר את האספלט בבאר שבע. המעלית לא עבדה —
בבוקר יום שישי, עוד לפני שהשמש עלתה מעל הכרמל, שמעתי גירוד בשקט בדלת האחורית. לא נקישה. לא יללה.
נסעתי לכלבייה בתחושה שהכול כבר נחרץ. בחרתי את הכלב עוד מהבית, לפי תמונה בעמוד של העמותה: רבועי, חזה רחב
אבנר זיסקינד עובד ברכבת ישראל תשע-עשרה שנה. תחנת קריית שמונה הקטנה, שני רכבות ביום בקושי, ורוב הזמן שקט
אילנה ידעה מי מחזיק את הבית כשאין מריבות. לא הצעקות מנהלות נישואים, ולא הדמעות. מי שמחזיק את התיק עם
בצהרי יום שישי, עם ריח הים מהמפרץ, יובל חזר הביתה רעב. מהמטבח עלה ריח של בשר עם תפוחי אדמה, שום טרי ולחם
הטלפון רטט על שולחן המטבח בשעה תשע וחצי בערב, ביום שלישי רגיל שבו רק רציתי לסיים לקפל כביסה ולראות פרק
החתול שקל בערך שלושה קילוגרמים, לא יותר. וזה היה הדבר המוזר: שלושת הקילוגרמים האלה היו כבדים יותר משתים־עשרה