הטלפון רטט על שולחן המטבח בשעה תשע וחצי בערב, ביום שלישי רגיל שבו רק רציתי לסיים לקפל כביסה ולראות פרק אחד לפני השינה. על המסך נדלק השם "מיכל". חברה שלי כבר עשרים ושתיים שנה, מאז שלמדנו יחד באוניברסיטת חיפה וחלקנו דירת שני חדרים ברחוב הרצל שריחה תמיד מקפה נמס וסיגריות שעישנו במרפסת.
"רחל, תצילי אותי" — הקול שלה רעד בטלפון. הבנתי מיד שמשהו לא בסדר.
"את זוכרת שסיפרתי לך על הבחור מהאתר? זה שכתב לי כל יום? הוא קבע לנו פגישה הערב, במסעדה ברחוב בזל בתל אביב, ואני… אני פשוט לא רוצה. הבנתי את זה רק עכשיו. אבל לבטל בשעה כזאת זה מביך, הוא כבר בטח בדרך."
חיכיתי שהיא תגיד את מה שבאמת רצתה להגיד. היא לא איכזבה אותי.
"תלכי את במקומי. באמת, מה יקרה לך? תאכלו ארוחת ערב, תדברי איתו קצת. אולי דווקא תתחברו."
שתקתי כמה שניות. בת ארבעים ושמונה, גרושה כבר תשע שנים, עם דירה משלי בבת ים ועבודה כמנהלת חשבונות שאני אוהבת. ופתאום זה — "תלכי במקומי לדייט".
"בבקשה, רחל. הוא בן אדם הגון, יש לו עסק של ציוד חקלאי בשרון, לא יזיק לך להכיר מישהו."
המשפט הזה — "לא יזיק לך" — כאב יותר משציפיתי. כאילו אני יושבת בבית וסובלת מבדידות. כאילו אני כל כך זקוקה לגבר שאני מוכנה לקחת את השאריות של מישהי אחרת. אבל אמרתי כן. כי ככה תמיד עשיתי. כי "טוב, זה רק ערב אחד". כי היא ביקשה.
לא התאפרתי בשביל להרשים אף אחד. מיכל שלחה לי את הכתובת — מסעדה עם חלונות ענק שמשקיפים לים, מהיוקרתיות שברחוב בזל, המקום שבו מנה עולה יותר ממה שאני מוציאה על קניות לשבוע. הסתכלתי במראה. ג'ינס, סוודר, נעליים נוחות. בלי איפור מיוחד. השיער אסוף בקוקו.
בלי עקבים. בלי שמלה. בלי שום רצון למצוא חן.
כי לא הלכתי בשביל עצמי. הלכתי לפרוע חוב של חברות.
כשנכנסתי לאולם הוא כבר ישב ליד השולחן ליד החלון. גבוה, מוצק, שיער אפור מסודר, חליפה שבבירור לא מהזארה. בערך בן חמישים ושמונה. נראה כמו מישהו שיודע בדיוק מה הוא שווה. הוא קם, לחץ את ידי בחוזקה, ארשת פנים מנומסת אבל מעריכה, שמזכירה מנהל שבודק מועמדת. הרגשתי איך המבט שלו עובר עליי — מהר, אבל בקפידה. מהפנים ועד הנעליים.
התיישבנו. הוא לקח מיד את התפריט והתחיל להמליץ, בביטחון של מי שרגיל לבחור בשביל אחרים. הסכמתי לכל דבר. הזמנו.
בהתחלה זה נראה תמים. שאלות רגילות של היכרות. אבל עם כל דקה הבנתי: זה לא שיחה. זה מבחן קבלה.
"מה המשכורת שלך? את מפרנסת את עצמך?"
כמעט צחקתי. רציתי לשאול אם הוא צריך גם תעודת יושר מהמשטרה.
הנחתי את המזלג על הצלחת והבטתי בו. "למה זה חשוב לך?"
"נו, ברור שזה חשוב. אני מחפש מערכת יחסים רצינית. לא מעוניין לשחק משחקים."
"ואיך השאלות האלה קשורות לרצינות?"
"קשור ישירות. אני צריך אישה שיודעת מה היא רוצה. שלא תהיה תלויה בי כלכלית. עצמאית, אבל גם מוכנה לפשרות."
המשכתי להקשיב בשתיקה.
"את בכלל פנויה למערכת יחסים?" הוא שאל, מתקרב קצת. "או שסתם באת?"
"ומה אתה מחפש?" החזרתי את השאלה.
"בת זוג. מישהי שאפשר לבנות איתה חיים. תביני, בגיל שלנו כבר אין זמן לטעויות. צריך בהירות."
בהירות. נשמע הגיוני. אבל ככל שהוא המשיך לדבר, הרגשתי יותר ויותר: הוא לא מחפש בת זוג. הוא מחפש רכיב תפקודי במערכת שכבר בנה. הוא לא שאל במה אני עוסקת מבחינה רגשית. מה אני אוהבת. על מה אני חולמת. אם יש לי תחביבים, פחדים, שמחות.
הביאו את המנה העיקרית. אכלתי בשתיקה, הוא המשיך לדבר. סיפר על העסק שבנה, על הבן שגידל, על הגירושים לפני שש שנים, על ההבנה שהוא רוצה שקט.
"אני לא צריך תשוקה," הוא אמר. "אני צריך יציבות. אישה שלא תיצור בעיות. שיודעת לתמוך, לא מתערבת, אבל נמצאת."
הקשבתי וחשבתי: הוא מתאר לא בן אדם. הוא מתאר חפץ אידיאלי. נוח. אמין. שקט.
"ואיך אתה מדמיין את זה?" שאלתי.
"פשוט. נפגשים, מכירים. אם מתאימים — עוברים לגור ביחד. יש לי דירה גדולה בסביון, יש מקום לשניים. את תעסקי בעניינים שלך, אני בשלי. בערב אוכלים יחד, בסופ"ש נוסעים לאיזה מקום. הכל הגיוני."
"אהבה בגיל שלנו זה אגדות. חשוב יותר כבוד והבנה הדדית."
"אתה יודע, אבי," אמרתי, "נדמה לי שאתה לא מחפש אישה. אתה מחפש פתרון נוח."
"כלומר את רוצה שמישהי תשתלב בחיים שלך. בלי שאלות מיותרות, בלי סיבוכים. כמו ספה שמתאימה לסלון."
"את איכשהו עצמאית מדי," הוא אמר לבסוף. "החברה שלך סיפרה משהו אחר."
"מה בדיוק היא סיפרה?" הרגשתי איך הכעס עולה בי.
"שאת עייפה מלהיות לבד. שאת צריכה מערכת יחסים רצינית. שאת מוכנה להתפשר, שקל איתך."
מיכל. החברה הכי טובה שלי. שתיארה אותי כמו מוצר במבצע. מוזל. עם פגם של בדידות.
"היא שיקרה," אמרתי בשקט. "כי היא ביקשה. כי אני טיפשה שלא יודעת לסרב. אבל זו הפעם האחרונה."
"את מוזרה. יכולנו לנסות. למה להסתבך?"
שתינו את הקפה בשתיקה. הוא שילם. יצאנו לרחוב, נפרדנו בקרירות. בלי החלפת מספרים. בלי "אני אתקשר".
הלכתי לכיוון תחנת הרכבת הקלה והרגשתי הקלה מוזרה. לא ניסיתי להרשים. לא התאמצתי. לא חייכתי בכוח.
הטלפון צלצל כשכבר ירדתי לרציף.
"מה עשית?!" מיכל צרחה. "הוא התקשר אליי! אמר שהיית גסת רוח! שהרסת הכל! רציתי לעזור לך, ואת…"
"הוא בחור נורמלי, יש לו כסף, בלי סיבוכים! יכולת פשוט להתנהג יותר רך, לא להתחכם!"
"מיכל, שאלת אותי בכלל אם אני צריכה את העזרה הזאת?"
"מה יש לשאול? את לא טיפשה, את צריכה להבין — בגיל שלנו לא זורקים הזדמנויות!"
זה — "בגיל שלנו" — כאב הכי הרבה. כאילו כבר הגיע הזמן שאני אתפוס כל מי שמסכים.
"תיארת אותי כמו מוצר," אמרתי. "סיפרת לגבר זר שאני מוכנה לכל דבר, ובלבד שלא אהיה לבד. את מבינה כמה זה משפיל?"
"מה זה קשור?! השתדלתי בשבילך! חשבתי, אולי תתחברו! ואת הרסת!"
"מיכל, זה לא היה הערב שלך. זה היה הזמן שלי. החיים שלי. השתמשת בי. ועכשיו את כועסת שלא שיחקתי את התפקיד לפי התסריט שלך."
היא שתקה. אחר כך אמרה בקרירות:
"את אנוכית. תמיד היית. פשוט לא אמרתי את זה."
"אולי כן אנוכית. אבל אני כבר לא אהיה נוחה."
ניתקנו. היא לא התקשרה יותר.
לא חיכיתי לרכבת הקלה. ירדתי מהרציף ופשוט המשכתי ברגל, מבזל דרך שדרות ירקון, כל הדרך לבת ים. כמעט שעה וחצי הליכה בלילה, נעלי הבד מקישות על המדרכה, הים משמאל, שקט חוץ מהגלים. לא בדקתי את הטלפון אף פעם, אף שהרגשתי אותו רוטט בתיק פעם או פעמיים.
כשהגעתי הביתה השעה הייתה כבר אחרי חצות. הכנתי לעצמי כוס קפה, לא כי רציתי לשתות אותו עכשיו, אלא מתוך הרגל — ככה תמיד סיימתי את הימים הקשים, כוס קפה על שולחן המטבח, גם אם לא נגעתי בה. הנחתי אותה לידי, ישבתי, והבטתי בטלפון על השולחן.
שמונה חודשים עברו מאז. מיכל לא התקשרה יותר. אני עדיין מנהלת חשבונות באותה חברה, עדיין גרה בבת ים. בימי שישי בבוקר אני יורדת לטיילת, קונה כוס קפה מהדוכן ליד המזח, ומהלכת לאורך הים בלי למהר לשום מקום.
לפני שבוע קיבלתי הודעת וואטסאפ ממיכל: "מזל טוב ליום הולדת, מקווה שאת בסדר". הסתכלתי בה פעם אחת, שמתי את הטלפון בצד. לא כתבתי כלום.
הטלפון נשאר על שולחן המטבח, המסך כבה מעצמו אחרי כמה שניות. הקפה שלי כבר התקרר בכוס. לא הזזתי אותה.
