גיורא היה בן חמישים ושמונה, אדריכל עם משרד קטן בכרמל, והיו לו שלושה כללים למקרר. אני, דליה, בת ארבעים ושבע, גרושה טרייה, עברה לגור אצלו בדירה היפה בשדרות הציונות בחיפה. אחרי אחד עשר חודשים של דייטים, סופי שבוע בכנרת וקפה במסעדות בוואדי ניסנס, נראה לי שמצאתי נמל.
הדירה שלו הייתה מה שאפשר לצפות מאדריכל: קירות לבנים, מדפי ספרים מעץ כהה, וגג שממנו רואים את הים בימים בהירים. הוא דיבר על איזון, על הרמוניה, על כך שכל חפץ צריך לדעת את המקום שלו. לרגע חשבתי שזה קסם של גבר בוגר.
שבוע אחרי שעברתי, חזרתי מהסופר עם שקיות. גיורא עמד ליד המקרר, לקח מידי את בקבוק החלב וסובב אותו כך שהמדבקה תפנה החוצה.
"ככה יותר נעים לעין," הוא אמר. "את לא חושבת?"
משכתי בכתפיי. מוזר, אבל לא נורא. כל אחד והשיגעונות שלו. בחודש שלאחר מכן סידרתי יוגורטים, רטבים וגבינות בשורות ישרות, כמו חיילים. ואז הגיע הכלל השני.
בישלתי עוף עם אורז והשארתי שאריות בסיר. הוא לא אמר מילה. פשוט הוציא את הסיר, העביר הכול לקופסת זכוכית עם מכסה, והחזיר למדף.
"בואי נסכם," הוא אמר בקול רך, "במקרר אין מקום לסירים או לשקיות. רק קופסאות. ככה אין ריחות מעורבבים."
הנהנתי. רציתי שקט. ושקט היה — עד שהגעתי למדף העליון. הוא תמיד היה כמעט ריק. שלושה בקבוקי מים מינרליים מזן מסוים. כשניסיתי פעם לשים שם קופסה עם גבינה כי למטה לא היה מקום, הפנים שלו נסגרו. הוא לא הרים את הקול. אבל משהו בו נהיה קר.
"זה המדף שלי," אמר. "רק אוויר והמים שלי. זה המרחב היציב שלי."
ואז הבנתי שזה לא סדר. זה סוג של שליטה. כזה שמגיע לאט, בשם האסתטיקה, בשם ההיגיינה, בשם ה"ביחד שלנו".
בשבת האחרונה, בבוקר, נסעתי לשוק בוואדי ניסנס. קניתי חתיכת גבינת עיזים קטנה, מאיכרים מהגליל. שמונים ושבעה שקלים למאתיים גרם. לא זול, אבל זו הייתה ההנאה הקטנה שלי. שמתי אותה בקופסה הנכונה, במדף הנכון.
בערב פתחתי את המקרר. הגבינה איננה. חיפשתי בכל מדף. שום דבר. גיורא ישב בסלון עם ספר על אדריכלות יפנית.
"גיורא, איפה הגבינה שקניתי?"
הוא אפילו לא הרים את הראש. "אה, זאת? זרקתי אותה. היה לה ריח מוזר."
הלב שלי נעצר. "זרקת? בלי לשאול?"
"זה נראה לי לא טרי. לא רציתי שתאכלי משהו מקולקל."
לא הוצאתי מילה. הלכתי לחדר השינה, פתחתי את הארון, והתחלתי לקפל חולצות. הידיים שלי לא רעדו. הן עבדו מהר, כמו מי שיודעת בדיוק לאן היא הולכת. הוא נכנס אחריי.
"מה קרה? חבל שתכעסי על גבינה."
"אתה זרקת אותה בלי לשאול," אמרתי בלי להסתכל עליו. "אתה לקחת החלטה במקומי."
"באתי לקראתך," הוא אמר. "אני דואג לך."
"אתה לא דואג לי. אתה מנהל אותי."
הוא נשם עמוק, כזה נשם של גבר שסבור שהאישה שמולו פשוט לא מבינה את ההיגיון שלו. "דליה, אל תגזימי. זה בית. יש בו סדר."
"זה לא סדר," אמרתי. "זה כללים שלך. רק שלך. ואני אמורה לחיות לפיהם."
לא צעקתי. לא בכיתי. אבל כשסגרתי את הרוכסן של המזוודה, שמעתי משהו נופל במטבח. המכסה של קופסת הזכוכית. כנראה הוא שם אותה על השיש מהר מדי.
"את עוזבת בגלל מקרר?" הוא שאל. אני כבר עמדתי ליד הדלת.
"לא," עניתי. "אני עוזבת כי אתה חושב שהמקרר שלך הוא גם החיים שלי."
ואז עשיתי משהו שלא תכננתי. אבל ברגע שעלתה המחשבה, ידעתי שזה הדבר הנכון.
עברתי לחדר השני, פתחתי את המגירה של השולחן שלו. שם, בתוך תיקייה שקופה, היה הסכם השכירות. כי זאת האמת הקטנה שלא סיפרתי בהתחלה: כשעברתי לגור אצלו, הוא ביקש שנחתום הסכם. הוא קרא לזה "סידור הוגן". אני אשלם 4,800 שקלים בחודש, חצי מהמשכנתא, חצי מההוצאות, והוא ירשום את הזכויות על הדירה רק על שמו. שתקתי. כי אהבתי אותו.
לקחתי את ההסכם, הכנסתי לתיק שלי, ויצאתי. באוטו, בחניה, התקשרתי לבנק. עצרתי את ההוראת הקבע לחודש הבא. אחר כך נכנסתי לאתר של עמותה שעוזרת לנשים במשבר, והעברתי 4,800 שקלים. סכום מדויק. אותו סכום ששילמתי לו כל חודש במשך שלושה חודשים שהתנהלתי לפי הכללים שלו.
למחרת בבוקר הוא התקשר. לא עניתי. הוא שלח הודעה: "מה עשית עם הכסף?"
עניתי לו: "נתתי אותו למי שלא תזרוק להן גבינה מהמקרר."
הוא כתב: "את תחזרי. אין לך לאן."
לא עניתי. הסתכלתי מהחלון של דירת אחותי ברמת הדר. בחוץ ירד גשם דק. בחצר, החתול השחור של השכנים ישב על מכונית חונה והסתכל עליי. אולי הוא ידע שאני לא שם. אולי גם הוא עזב פעם בית עם כללים.
שלושה ימים אחר כך עצרתי ליד הדירה שלו. בשעה 19:42. ידעתי שהוא יוצא להרצאה בבית האדריכלים. ראיתי אותו יוצא מהבניין. הוא נראה טוב. מגולח. ז'קט כחול. אבל הוא עצר ליד תיבת הדואר. לרגע הוא עמד שם, הסתכל על הנייד, ואז דחף את המכשיר לכיס וצעד מהר לכיוון האוטו.
לא ירדתי. לא אמרתי כלום. אבל ראיתי את מה שרציתי לראות: הוא קיבל הודעה מהבנק על ביטול ההוראת קבע. וזה נגע בו יותר מכל הגבינות שיזרוק בחיים שלו.
עכשיו אני גרה בדירה קטנה משלה, עם מדפים שמילאתי איך שבא לי. עם קופסאות לא תואמות. עם גבינת עיזים במקרר.
וגיורא, שמעתי מהחברים המשותפים, עשה שיפוץ. החליף את המקרר בחדש, כזה עם מגע דיגיטלי.
אבל המשכנתא? היא חזרה אליו. מלוא הסכום. 11,300 שקלים בחודש, לא 6,500.
וזה, כך נדמה לי, היה הכלל החמישי שלו. זה שישב מול המסך בלילה ושאל את עצמו אם הסדר היה שווה את המחיר.
