אילנה ידעה מי מחזיק את הבית כשאין מריבות. לא הצעקות מנהלות נישואים, ולא הדמעות. מי שמחזיק את התיק עם החוזים, את הדרכון של הבן בצבא ואת הקוד של השער — הוא זה ששולט. היא הייתה בת ארבעים ושמונה, יואב בן ארבעים ותשע. עשרים וחמש שנה הם חיו ביחד בווילה בהרצליה פיתוח, עם גינה ורימון אחד שנוטע במו ידיה. החברה שלהם, "סטודיו אילנה ויואב לעיצוב מסחרי", תפסה קומה שלמה במגדל ליד הסינמה סיטי, וסיפקה עיצוב פנים למסעדות ולמשרדים. יואב היה הפנים של העסק — נאה, משכנע, יודע למכור קרח לאסקימוסים. אילנה הייתה המנגנון: חוזים, חשבונות, רישיונות, מכרזים. הוא היה מגיע לפגישות עם מכונית מזדה CX-5 שחורה. היא הגיעה עם קלסר.
בחודשים האחרונים יואב התחיל להתנהג כמו גבר שמישהו צילם אותו לסרטון תדמית. נרשם לחדר כושר "הולמס פלייס" והופיע עם חולצת כותנה של להקת "הפרודוקס" — דבר שלא החמיא לו בעליל. הוא גיל את זקנו כל בוקר מחדש, אפילו כשלא היה צריך לצאת. ובמראה של רכבו, אילנה מצאה פעם עטיפת מסטיק בטעם מנטה, כזו שלא ראתה בבית. היא לא התקשרה לברר. היא פשוט שמה את העטיפה בכיס המעיל שלה.
השבירה הגיעה ביום שלישי. יואב כתב לה בטעות הודעה: "היום בשמונה, אותה דירה, אל תאחרי, מאמי". שנייה אחר כך: "טעות, זה לא אלייך". אילנה ישבה אז מול המחשב עם לימונדה קרה בכוס מזכוכית. היא קראה פעמיים, לגמה, והניחה את הכוס בדיוק במרכז התחתית. היא לא שאלה מי זו. לא היה צורך. היא הכירה את שם הקשר שמור בטלפון שלו בתור "לקוחה חדשה — עיצוב דירה". אישה בת עשרים ושבע, יעל, מעצבת פנים צעירה שעבדה איתם על פרויקט של מסעדת שף בהרצליה.
במקום לריב, אילנה התקשרה לעורכת הדין ליאורה. "תכיני לי חבילה של הפרדת סיכונים," אמרה בטון שמור. "יואב יחתום בלי לקרוא." היא צדקה. הוא חתם על מסמכים שהעבירו את כל נכסי החברה, את הזכויות על הווילה, את הלוגו, אפילו את שם המתחם — על שמה. כשהיא הגישה לו את הדפים, הוא שאל רק "זה הקטע של המיסים?" והיא ענתה "כן, מאמי". הוא חתם.
אחרי ארבעה חודשים שבהם כל מהות החברה נזלה לידיה, אילנה הזמינה את יעל לפגישת "סיכום פרויקט" במשרד. יעל הגיעה בביטחון, עם עקבים שנתקעו בפרופיל הרצפה, ועם תיק ממותג בחיק — כמו מגן. אילנה ישבה מאחורי שולחן הזכוכית, ובידה תמונה של הבן, איתמר, במדים. "שבי," אמרה בלי להרים את הראש.
יעל התחילה לדבר על "הקשר האמיתי" שלה עם יואב, על "האהבה שלא יודעת גבולות", איך שהוא "לא חי באמת". אילנה נתנה לה לגמור את הנאום. אחר כך שלפה קלסר ירוק והניחה אותו באמצע השולחן.
"תראי," אמרה בנימת עבודה. "בעמוד שלוש עשרה יש רשימה. הווילה — על שמי. החברה — על שמי. המכונית — על שם החברה, ואני המנהלת היחידה. יואב הוא עובד עם חוזה. אם תתחתני איתו, את מקבלת גבר עם משכורת של עשרים וחמישה אלף שקל בחודש, בלי רכב, בלי דירה, ובלי היכולת לחתום על שום דבר בלי חתימתי."
יעל הרחיקה את הקלסר. "את משקרת."
"לפני שבוע הוא ביקש ממני להזמין כרטיסים לאופרה," ענתה אילנה, "כי 'הבנות הצעירות בעבודה מתישות אותו.'" זה היה המשפט שסגר את הדיון. יעל קמה. היא נראתה כאילו פגעו בה בחפץ כבד. "הוא אמר שהוא עוזב אותך!"
"אז שיעזוב," אמרה אילנה וסגרה את הקלסר. "אבל אני לא אתן לו את הכסף כדי לשחק איתך בנדל"ן."
עוד באותו ערב, יואב חזר הביתה חדור אשמה. הוא ציפה לזעקות, אולי למזוודה בכניסה. במקום זה, אילנה חיכתה לו עם דג דניס אפוי ולימון, וניחוח של רוזמרין. "מה קרה?" שאלה, "עבדת קשה?"
הוא פתח את הפה, לא הוציא קול. היא הושיטה לו צלחת. "שב. נדבר אחר כך."
הם אכלו בשתיקה. הוא הסתכל על ידיה החתוכות בקפידה, על הדרך שבה היא קילפה את הלימון. הוא הבין שאין לו על מה לדבר. היא כבר ידעה.
למחרת בבוקר, הם נסעו למשרד של עורכת הדין ליאורה. שם, יואב חתם על העברת עשרת האחוזים האחרונים שלו לבן, איתמר. הוא חתם גם על הסכם שהופך אותו למנהל קריאייטיב עם משכורת קבועה, בלי סמכות חתימה. אילנה ישבה לידו, עקבה אחרי כל חתימה עם האצבע על השורה.
כשהם סיימו, היא לקחה את הקלסר הירוק מהשולחן. מתוכו שלפה כרטיס אשראי כחול. "זה הכרטיס שלך מעכשיו," אמרה והניחה אותו לפניו. "המסגרת החודשית היא חמשת אלפים שקל. לא יותר." יואב הרים את הכרטיס. הוא הפך אותו בין אצבעותיו בלי לומר מילה.
בדרך החוצה, אילנה עצרה ליד דלת הזכוכית. "אגב," אמרה, "החלפתי קוד בכניסה הביתה. תקבל את הקוד החדש כשתחליט מי אתה רוצה להיות."
היא עזבה את המשרד ראשונה. יואב נשאר בפנים, הכרטיס הכחול עדיין בידו, בוהה בחתימתו על המסמכים — עד שהמזגן נכבה אוטומטית והחדר החל להתחמם.
