הים בחיפה היה אפור כבד באותו ערב שלישי, והרוח מהים קרעה את מעיל הדק של נורית. היא עמדה על הטיילת בבת גלים, מביטה בגלים המתנפצים על שובר הגלים. שלושה חודשים עברו מאז שנאלצה לפרוש מהעבודה בספריית בית הספר. נורית בת שישים ושלוש, אבל לא הרגישה זקנה. רק מיותרת.
בבוקר ההוא, לפני הפרישה, קראה לה מנהלת בית הספר — דנה, אישה צעירה שאפתנית עם רעיונות חדשים על "מודרניזציה של הספרייה". היא אמרה לנורית בנימוס קפוא שמקומה צריך להתפנות לצעירים. נורית לא התווכחה. היא ארזה את החפצים שלה בקופסת קרטון ויצאה בלי מילה.
מאז, הבית ברחוב מסדה הפך לשקט מדי. הבת מיכל גרה בבאר שבע עם בעלה והילד עומר. הבן יוני עבר לברלין לפני שש שנים. הטלפון צלצל לעתים רחוקות, השיחות נעשו קצרות יותר, והבדידות נדבקה לקירות כמו טחב.
באותו ערב, נורית עצרה ליד המעקה והביטה בים הסוער. הגשם טפטף, הטיפות נשזרו ברוח כמו מחטים קטנות. ואז ראתה משהו כתום במים. קטן, נאבק בגלים, נסחף לכיוון שובר הגלים. זו הייתה חתולה. חתלתולה ג'ינג'ית, שכמעט נעלמה מתחת לקצף הלבן.
נורית התקרבה. על הטיילת כבר הצטברו אנשים. נער צילם בטלפון. שתי בחורות לחצו ידיים בבהלה. גבר שמן במעיל צעק: "זה אבוד, הזרם ימשוך אותה פנימה. אין סיכוי."
מישהו אמר "תתקשרו למוקד העירוני". אחר צחק: "מה הם יעשו? יבואו בגלל חתולה?"
נורית שמעה את הקולות סביבה, אבל הם נשמעו רחוקים. משהו בתוכה נקרע. היא הורידה את המעיל, זרקה את התיק על הספסל, וירדה במדרגות אל המים.
"גברת! מה את עושה?!" צעק מישהו.
היא לא ענתה. המים הקרים שרפו את כפות רגליה. היא צעדה פנימה, הגלים דחפו אותה הצידה, אבל היא המשיכה. החתולה הייתה קרובה עכשיו. עיניים ירוקות, קטנות, הביטו בה. נורית שלחה יד, תפסה את הפרווה הרטובה, ולרגע איבדה שיווי משקל. גל היכה בה, המלח מילא את פיה. יד חזקה תפסה אותה מאחור — גבר מבוגר, גבוה, עם זקן קצר, נכנס גם הוא למים ומשך אותה אל החוף.
על היבשה, נורית נשמה עמוקות. הגבר עטף אותה במעילו שלו. החתולה רעדה בידיה, קטנה וחמה להפתיע.
"קוראים לי עמוס," הוא אמר. "יש פה וטרינר במורד הרחוב. בואי נלך."
במרפאה, הווטרינרית בדקה את החתולה ואמרה שהיא תשרוד. "היפותרמיה קלה, אבל היא תחזור לעצמה. אם לא את, היא לא הייתה שורדת את הלילה."
נורית ישבה על כיסא פלסטיק, מגוללת מגבת סביב ידיה. עמוס הביא לה תה נענע בשתי כוסות קרטון. הם ישבו בשתיקה. בחוץ, הגשם התחזק.
הסרטון התפרסם באותו לילה. מישהו העלה אותו לרשת, ועד הבוקר צפו בו מאות אלפי פעמים. "ספרנית לשעבר קפצה לים הסוער כדי להציל חתולה" — זה היה בכל מקום. בתה מיכל התקשרה בחצות, קול רועד:
"אמא, השתגעת? קפצת לים בחורף? בגילך?"
"מה הבעיה בגילי?" ענתה נורית בהפתעה, ובתוכה שמעה קול חדש, תקיף.
"סליחה," נשמה מיכל. "פשוט נבהלתי. ראיתי את הסרטון. כולם מדברים עליך. אפילו העלו כתבה בחדשות המקומיות."
ואז הגיע טלפון נוסף. מספר לא מוכר.
"גברת נורית? כאן דנה, מנהלת בית הספר."
נורית לא ענתה מיד. דנה המשיכה:
"אנחנו עורכים בעוד שבוע ערב ספרותי. אנחנו רוצים להזמין אותך כאורחת כבוד. הילדים ראו את הסרטון והשתגעו. הם רוצים לדעת מה זה אומץ."
נורית חייכה במרירות. דנה — אותה מנהלת שנישרה אותה מחדר הספרייה כמו אבק ישן — עכשיו רוצה שהיא תופיע מול תלמידים ותדבר על גבורה.
"אני לא יודעת אם אגיע," אמרה נורית.
"תחשבי על זה," אמרה דנה. "אולי תספרי מה הרגשת. זה חשוב לילדים."
נורית ניתקה והניחה את הטלפון על השולחן. החתולה — החתלתולה — ישנה מכורבלת על כרית שהביאה מהארון. עמוס שלח הודעה:
"מה שלום הגיבורה הג'ינג'ית? אפשר לבקר מחר? אביא אוכל חם."
נורית חייכה לעצמה. היא כתבה: "אני בסדר. החתולה בסדר. בוא מחר, אבל תהיה פה גם מיכל עם עומר. אל תיבהל."
"אני לא נבהל משום דבר," הוא ענה. "חוץ מלב של אישה שקופצת למים קרים."
במשך השבועיים הבאים, דירתה של נורית השתנתה. בפינת הסלון הופיעה קופסת חול וארגז עץ קטן עם כרית — "הבית של ג'ינג'י". על שולחן המטבח, כל שלושה ימים, היו פרחים טריים — עמוס הביא גרניום וציפורן. מיכל ועומר באו לבקר, ועמוס סיפר לעומר סיפורים על הים. הילד ישב עם פה פעור.
"הוא מחבב אותך, אמא," אמרה מיכל כשעמוס הלך לקנות חלב.
"אני בת שישים ושלוש, מיכל. מה פתאום מחבב?"
"בדיוק," אמרה מיכל. "בגיל כזה מותר לך כבר לחיות בשביל עצמך."
בשבת בבוקר, נורית קיבלה שיחת טלפון נוספת מדנה. הפעם דנה נשמעה פחות רשמית.
"נורית, אני באמת מתחננת. תבואי לערב. זה חשוב. נשים אותך בחזית."
נורית נשמה עמוק. היא לא כעסה. היא פשוט ידעה מה היא רוצה לעשות.
למחרת היא נכנסה לבנק הפועלים ברחוב הרצל. היא ביקשה פגישה עם הפקיד, ישבה מולו והסבירה.
"אני רוצה להעביר חמישים אלף שקל לחשבון בית הספר," אמרה. " לטובת רכישת ספרים לספרייה."
הפקיד הרים גבה. "את בטוחה?"
"בטוחה. אבל הבעלים על הכסף זה אני. אני אתנה את זה."
היא חזרה הביתה וכתבה מכתב קצר. החתולה התחככה ברגלה, מגרגרת. נורית הכניסה את המכתב לתיק, לבשה שמלה כחולה, וצעדה לעבר בית הספר.
ערב הספרות נערך באולם הגדול. על הבמה ישבו המורים, ומולם עשרות תלמידים. דנה פתחה בדברים חגיגיים:
"אנחנו מתכבדים לארח הערב אישה אמיצה — גברת נורית, שקפצה לים כדי להציל חיים."
נורית עלתה לבמה, התיק בידה. היא פתחה את התיק, הוציאה מסמך מקופל.
"תודה על ההזמנה," אמרה למיקרופון. "אבל אני לא באתי לדבר על אומץ. באתי לעשות מעשה."
היא פרשה את המסמך. "זה אישור העברה בנקאית. חמישים אלף שקל. אני תורמת אותם לספריית בית הספר — בתנאי אחד: שהספרייה תהיה פתוחה גם אחר הצהריים, לילדים שאין להם איפה לקרוא."
באולם השתרר שקט. דנה עמדה בצד, פניה חיוורות. היא פתחה את הפה, אבל לא יצא קול.
נורית קפלה את המסמך בחזרה, הכניסה אותו לתיק, וסגרה את הרוכסן.
"הכסף ייכנס לחשבון מחר," אמרה, ירדה מהבמה ופסעה לעבר הדלת.
בחוץ, ליד השער, עמד עמוס. בידו החזיק סלסילה קטנה, ובתוכה ג'ינג'י, ישנה מכורבלת.
"ראיתי את הכול מהחלון," אמר. "את לא צריכה את הבמה שלהם."
נורית לקחה את הסלסילה בשתי ידיה.
"בוא," היא אמרה. "אני רוצה שתעזור לי לבחור ספרים לספרייה החדשה שלי."
הם הלכו יחד לכיוון הטיילת. הים כבר לא היה אפור. הוא התחיל להזהיב באור אחרון של שמש חורפית.
