נסעתי לכלבייה בתחושה שהכול כבר נחרץ. בחרתי את הכלב עוד מהבית, לפי תמונה בעמוד של העמותה: רבועי, חזה רחב, מבע שלווה. אפילו קראתי לו בראש — שאולי. כבר דמיינתי איך נצא לריצות בוקר לאורך הפארק, איך אחזור מעבודה והוא יחכה לי ליד הדלת. קניתי רצועה חדשה, שק מזון איכותי, קערת נירוסטה ירוקה. הכול היה מתוכנן.
אבל כשהבחורה מהכלבייה, נועה, פתחה את הבריח של התא — הבנתי שהתסריט שלי לא רלוונטי.
שאולי אפילו לא זז לכיווני. הוא עמד על הבטון, מעט מתוח, והביט מעבר לכתפי. נופפתי ברצועה, קראתי בשמו כמה פעמים. שום תגובה. נועה הסתכלה עליי במבט משועשע משהו, כאילו היא יודעת מה אני הולכת לגלות עוד רגע.
— הוא תמיד כזה? שאלתי.
— לא תמיד. רק כשאכפת לו ממישהו אחר.
ואז ראיתי את זה. בפינת התא, דחוק אל הקיר הגבוה, שכב גורה קטנטן, רועד כולו. הוא ניסה להיעלם, אבל העיניים שלו לא זזו משאולי לרגע. ושאולי, הגדול, שקל לפחות עשרים וחמישה קילו, השגיח עליו כמו ששומר השגחה על אסיר שמובל אל בית המשפט.
לא נבח. לא נידנד. לא הפנה אליי את הגב בתיאטרליות. הוא פשוט סירב לעזוב בלי הקטן.
— נועה, אמרתי, אפשר לקחת את שניהם?
היא הסתובבה אליי כל כך מהר, כאילו חיכתה למשפט הזה כל הבוקר.
— ידעתי שאת שואלת. ידעתי.
ישבנו על ספסל עץ מחוץ למשרדון הקבלה, ליד עץ אורנים שהפיל מחטים על הרצפה. נועה הכינה לי קפה נמס בכוס פלסטיק. האוויר הדיף ריח של אקונומיקה מעורבב עם ריח כלבים רטובים מהחצר האחורית.
היא סיפרה שהם הגיעו יחד — נמצאו סמוך לאזור התעשייה בנתיבות, שאולי קשור לעץ מאחורי תחנת אוטובוס והגורה מכורבל בין כפותיו. מאז, שאולי לא נתן לאף אחד להתקרב לקטן. לא לעובדים, לא למבקרים, לא לווטרינר. רק לנועה, אחרי חודש, והם עוד לא ידעו למה דווקא לה. ובלילות, כשהטמפרטורה יורדת במדבר, שאולי היה שוכב עם הגוּר מתחתיו, מחמם אותו בנשימתו.
— למה לא אמרתם לי מההתחלה? שאלתי.
— תגידי לי, כמה פעמים שמעת סיפור כזה מהכלבייה והאמנת? היא צחקה. אבל הצחוק שלה נשמע כמו צחוק של מישהי שניסתה להסביר את זה ליותר מדי אנשים. — רוב האנשים חושבים שאנחנו סתם רוצים לזרוק שני כלבים במקום אחד.
בזמן שנועה הכינה את המסמכים, ישבתי ליד מכונת הקרח שמקרקרת ומזמזמת כל כמה דקות, וספרתי שטרות של חמישים שקל. עמלת האימוץ הייתה כפולה. לא הכנתי את עצמי לזה. אבל לא הייתה שאלה אם אשלם. השאלה היחידה הייתה אם אצליח להסביר לחברה שלי, הדס, למה אין לי ארבע מאות שקל שהבטחתי להשאיל לה למינוס.
״תקשיבי, זה לא אני. זה שאולי. הוא פשוט… הוא סירב לזוז בלעדיו.״
הדס הקשיבה לי בשתיקה, ואז אמרה: ״תביאי לי תמונה שלהם יחד.״
שלחתי לה תמונה שנועה צילמה: שאולי ישוב, הראש מופנה אל הגורה שליקק את כף רגלו הקדמית. הדס ענתה עם אמוג׳י של לב.
יצאנו מהשער בשלוש וחצי בצהריים. החום כבר היה כבד, אבל מהאורנים נשבה רוח קלה. הלכנו לחניון — אני, גדול, וקטן. שאולי צעד לידי, אבל כל כמה צעדים הוא מזיז את הראש לראות שהגורה עדיין שם. הגורה, שקראתי לו עכשיו דויד, רץ קצת אחרי ואז עצר, ואז רץ שוב, כאילו כפותיו עוד לא הבינו איך משתמשים בבטון.
כשפתחתי את הדלת האחורית של הקורולה, שאולי לא קפץ פנימה. הוא עמד ונעץ מבט בדויד.
אמרתי: ״אני לא מפרידה ביניכם. שניכם נוסעים. שניכם חוזרים הביתה.״
עדיין לא זז.
אז הרמתי את דויד בעדינות. הוא שקל כלום. כמו להרים שקית אורז קטנה. הכנסתי אותו לרכב והנחתי לו על המושב האחורי. דויד הסתובב אל שאולי, עמד על הרגליים האחוריות והשעין את שתי הכפות על מושב הנוסע, לא נושם.
ואז שאולי קפץ פנימה, התיישב לידו, וליקק את אפו של הקטן. שלום, אני איתך.
נסעתי לכיוון אשקלון, הביתה, וכל דקה הסתכלתי במראה האחורית. שאולי שכב על הרצפה של המושב האחורי, ודויד — ראשו על גופו הגדול. בחלון הצדדי התרוצצו ברושים ומגדלי מים, והכביש כבר לא נראה לי כמו כל כך הרבה זמן על הכביש.
הביתה הגענו בשבע בערב. מהשכנה מלמעלה ירד ריח של שניצל. המזגן בקומה התחתונה קרקר, וכשהדלת נפתחה — שאולי נכנס ראשון, מרחרח את הקיר, הספה, את קערת הנירוסטה הירוקה. דויד נכנס אחריו, צמוד לעקביו.
הלכתי למטבח, מילאתי מים בשתי קערות, פתחתי שק מזון. שאולי המתין. לא נגע באוכל עד שדויד התחיל לאכול.
ואז עשיתי את הדבר היחיד שנשאר לעשות: הורדתי את הקול שלי, כרעתי אל הריצפה ליד הדלת, וניתקתי את השיחה הקבוצתית המשפחתית מלפני שלושה חודשים שהשאירה הודעות קוליות שלא הקשבתי להן מאז הפסח. מחקתי גם את החוזה השכירות שתכננתי להוריד. חתמתי בעמותה על טופס אימוץ — שני שמות באותה שורה.
נועה שלחה בערב: ״איך הם?״
שלחתי לה סרטון קצר. שאולי ישן על מזרן השעם הישן שפרשתי ליד המיטה, ודויד מכורבל בתוך קפל ברכו. לא היה צליל בטלפון, רק נשימות.
— תביאי אותם יום חמישי לחיסון, ענתה נועה. שניהם, בכלוב אחד.
בחמש וחצי בבוקר דויד העיר אותי בליקוק הבוהן. ובשש, כשיצאנו לסבב הראשון, שאולי הלך צמוד אליי יותר מקרוב ממה שרצועה מאפשרת. דויד השתרך מאחור, ושאולי חכה לו כל כמה מטרים. לא כהרגל. כחובה.
על ספסל ליד הפארק ישב שכן מבוגר עם מקל הליכה, ביקש ללטף. שאולי ישב בין דויד לבין היד של הזר, וכשהזר שילח יד אל הקטן — שאולי הפנה את ראשו, לא באגרסיביות, אבל בהחלטיות.
— יש לו אמא בחיים, אמר השכן, וצחק. כנראה.
תיקנתי אותו: ״אין לו אמא. יש לו אותי. ויש לו אותו.״
לא היה לי לב להוסיף שבעצם אני זו שקיבלה בית.
בלילה הראשון לבד בדירה, כשהאור בחדר מדרגות כבה לשתי שניות וחזר, שאולי קם ממקומו ועמד ליד הדלת. דויד לא העיר עין. ואני? אני נרדמתי כשאני סופרת את הנשימות של שניהם, כמו שסופרים פעימות. עד ארבעים ואחת, ואז שוב מההתחלה.
