HE

לא תכננתי את הנסיעה הזאת למכלאה. חזרתי על זה לעצמי כל הדרך מרמת אביב לתל ברוך, נוסע במאזדה הישנה שאחרי

סבא שלי מצא אותי בשעה תשע וחצי בבוקר, ליד הכניסה למרפאת קופת חולים ברחוב הרצל בפתח תקווה, כשמעיין בת

בתל אביב, ברחוב יורדים, יש מסעדה בשם "לה מארה" שאיש לא נכנס אליה בלי לתכנן חודשים מראש.

שלושה ימים אחרי ההלוויה של רוני עמדתי על הקרח שלנו וראיתי אישה במעיל ורוד שחייכה כאילו האבל הפך אותי לטיפש.

בבית של אבא שלי, בבת ים, מדליקים נר שישי בשעה שהריח של הסופגניות עוד תלוי במסדרון. השנה הגעתי הביתה ישר

תיק הנסיעות התגלגל על אריחי המסדרון ונעצר מתחת לנעל של רון, במרחק כמה סנטימטרים מרגלו. היא אפילו לא הספיקה

מירי לא הזמינה את אחותה הגדולה לארוחת שישי בגלל געגוע. היא הזמינה אותה כי רצתה סוף־סוף להוכיח לה משהו.

בשעה ארבע לפנות בוקר, כשעדיין הריח של תה נענע נדף מהקומקום על הכיריים, נעה ברזילי בדקה בטלפון שיעורי

— אפשר לקחת מה שנשאר בצלחת? השאלה נחתה על שולחן הגן החורפי של המסעדה ברחוב וייצמן כמו כוס שנשמטת ונופלת על שיש.

השם שלי מיכל שגיא, בת חמישים ואחת, ואני נשואה לאלון עשרים ושנה. במשך רוב השנים האלה, אמו – רותי – מצאה