בתחנת הרכבת הקלה בפתח תקווה יש שלט אחד שתמיד מגחך אותי כשאני עובר ליד הרוקחות "כרמל" – מודעה ישנה על תרופת שיעול שאף אחד כבר לא מייצר. אני עובר שם כל בוקר בדרך לעבודה, וזה נהיה כמו שעון: אם השלט עוד תלוי, סימן שהיום עוד לא הכל השתגע.
קוראים לי אבישג מזרחי, אני בת שישים ושתיים, גמלאית של משרד הפנים אחרי שלושים ואחת שנות עבודה בלשכת הרישום. יש לי בת אחת, ליה, ונכד קטן בשם עומרי, בן שלוש. ליה נשואה לבחור בשם רון גבאי, מהנדס תוכנה בהרצליה, בחור נחמד על פניו – מדבר בשקט, אף פעם לא מרים קול, קונה לי פרחים ליום הולדת. הבעיה שלי לא הייתה איתו. הבעיה הייתה עם אמו.
אחרי שבעלי המנוח, יורם, נפטר לפני ארבע שנים, נשארתי לבד בדירה בת שלושה חדרים ברחוב חנקין, ליד בית הקפה שבו יורם היה שותה קפה הפוך כל שבת בבוקר בלי יוצא מן הכלל, גם בגשם. הדירה עברה אליי, כמובן, וגם החלקה הקטנה שהיו לנו בכפר סבא – מגרש ריק שיורם קנה עוד לפני שהמחירים השתוללו, בתקווה לבנות עליו יום אחד בית קיץ. מעולם לא בנינו שם כלום. רק עמד שם, מגודר, עם שלט "למכירה" ישן שהוריד צבע.
לפני שנה בערך ליה ורון עברו לגור אצלי, "זמנית", אחרי שהשוכר שלהם בהרצליה החליט לא לחדש חוזה ומחירי השכירות באזור טיפסו למשהו כמו שבעת אלפים ומאתיים שקל לחודש לשלושה חדרים, סכום שלא היה להם. אמרתי בסדר, בואו. יש לי חדר פנוי, ועומרי הקטן זכה לישון בחדר שהיה פעם המשרד של יורם, עם הפוסטר הישן של נבחרת הכדורגל שאף אחד לא הוריד מהקיר.
זה היה בסדר. עד שגברת תמי גבאי, אמו של רון, התחילה לבוא לביקורים "קצרים" שהתארכו לשעתיים-שלוש, תמיד בשעה שהיא ידעה שאני בבית לבד עם עומרי בזמן שליה ורון בעבודה. תמי היא אישה בת שישים ושמונה, גרושה, גרה לבד בדירה ברמת גן, ומדברת על "המשפחה שלנו" בטון שמזכיר לי מנהלת מחלקה שמחלקת תפקידים. בפעם הראשונה שהיא הציעה לי "לעזור לי לסדר את הניירת שלי כדי שיהיה קל יותר לילדים אחר כך" – חשבתי שהיא מתכוונת בטוב לב. תמימה הייתי.
השבוע השלישי של יולי, יום שישי, שרב כבד, המזגן בסלון נשבר בדיוק כשהתחלתי להכין את המרק לשבת. תמי הגיעה בשעה שתים עשרה בצהריים, בלי להתקשר מראש, עם תיק ניילון של רשת "שופרסל" ובתוכו – תיק ניירת חום, כמו שמביאים לרואה חשבון. היא שמה אותו על שולחן המטבח, ליד הגזר הפרוס שהכנתי, ואמרה שהיא "רק רוצה שאני אחתום על משהו קטן, נוגע לתכנון עתידי".
זה היה ייפוי כוח מתמשך. ניסחתי את זה בעצמי כשעבדתי במשרד הפנים, אז ידעתי בדיוק מה אני קוראת. מסמך שנותן למישהו סמכות לנהל את כל הענייני הכספיים והרכושיים שלי – חשבונות בנק, קופת גמל, ואפילו את הנכס בכפר סבא – ברגע שרופא יקבע שאני "לא כשירה". והשם שהופיע בתור מיופה הכוח לא היה של ליה. היה של תמי גבאי.
עצרתי עם הסכין באמצע פריסת הגזר. שאלתי אותה בשקט למה השם שלה, ולא של ליה, מופיע שם. היא ענתה שליה "עסוקה מדי, עובדת, לא תהיה לה סבלנות לזה" וש"מישהו צריך להסתכל על האינטרסים של המשפחה". דיברה על "המשפחה" כאילו אני לא חלק ממנה, כאילו אני חלקה שצריך להעביר מיד ליד כמו נכס.
אני לא צעקתי. לא היה לי כוח לצעוק, ומעולם לא היה סגנון שלי. פשוט שמתי את הסכין בכיור, שטפתי את הידיים, ואמרתי לה שאני צריכה לחשוב על זה. היא חייכה חיוך שלא הגיע לעיניים ואמרה "ברור, קחי את הזמן שלך" – בטון שאמר בדיוק ההפך.
באותו ערב, כשליה חזרה מהעבודה, סיפרתי לה מה קרה. ליה ישבה על כיסא המטבח והחווירה. אמרה שהיא לא ידעה כלום על המסמך הזה, שרון בטח לא ידע גם, ושתמי כנראה טיפלה בזה "לבד, כרגיל". הרגשתי משהו מתהדק בבטן – לא כעס, יותר כמו ודאות קרה. ליה הציעה שנעמת את זה בשקט, "כדי לא לעשות דרמה", ושרון ידבר עם אמא שלו.
רון דיבר איתה. לא עזר. תמי חזרה כעבור עשרה ימים, בבוקר שבת הפעם, עם עוגת שמרים קנויה מהמאפייה בפינת הרחוב וניסתה שוב, בגרסה "רכה" יותר – הפעם היא הביאה גם עותק לליה לחתום עליו "ביחד", כאילו זה עושה את זה הוגן. עומרי רדף אחרי כלב השכן, מוצי, שגר בקומה למטה ותמיד ברח דרך הדלת הפתוחה כשמישהו נכנס – זה מה שאני זוכרת מאותו בוקר: הנביחות של מוצי במדרגות בזמן שאני עומדת במטבח ומקשיבה לתמי מסבירה לי, שוב, למה זה "לטובתי".
אמרתי לה שאני צריכה שהעורך דין שלי יעבור על זה. "איזה עורך דין," היא שאלה, כאילו זו הייתה בדיחה. "יש לי עורך דין," אמרתי. וזה היה נכון – עורך הדין שטיפל בעיזבון של יורם, גבר בשם עו"ד יואב שדה, ממשרד קטן ברחוב הרצל בכפר סבא, שעדיין זוכר אותי כי הכנתי לו קפה תורכי כשחיכינו לחתימות אצל הנוטריון.
הלכתי אליו ביום שני בבוקר, עם התיק החום שתמי השאירה, בלי לספר לליה קודם. עו"ד שדה קרא את המסמך תוך כדי שהוא מסובב בין אצבעותיו עט שהיה לו כבר עשרים שנה, אמר לי, "אבישג, את לא חייבת לחתום על שום דבר. ואם את רוצה ייפוי כוח מתמשך – ותרשי לי להגיד, זה רעיון סביר בגיל שלך – זה נכתב על ידך, לפי הבחירה שלך, ואת בוחרת מי מיופה הכוח."
ישבתי שם, בחדר עם וילונות כבדים וריח של נייר ישן, וחתמתי על מסמך חדש. ייפוי כוח מתמשך משלי, שבו מיופת הכוח היחידה היא ליה בתי. לא תמי. שום סעיף שמזכיר אותה. וגם ביקשתי מעו"ד שדה לרשום הערת אזהרה על המגרש בכפר סבא – פעולה שמונעת כל העברת בעלות בלי הסכמתי המפורשת, גם אם מישהו ינסה לשכנע אותי מאוחר יותר ברגע חלש. עלה לי אלף ומאתיים שקל בשכר טרחה, ושילמתי במזומן מהמעטפה שהחזקתי בארון המטבח, מאחורי קופסת התה.
באותו ערב חזרתי הביתה עם התיק, ומצאתי את תמי כבר שם, יושבת בסלון עם ליה ורון, שותה תה מהכוסות הטובות שלי – הכוסות עם המסגרת הזהובה שיורם קנה בעכו. היא שאלה, כמעט באגביות, "נו, מה קרה עם הניירת?"
הוצאתי מהתיק את העותק החתום של ייפוי הכוח החדש והנחתי אותו על שולחן הסלון, ליד צלחת העוגה שהיא הביאה. "חתמתי," אמרתי. "על ייפוי כוח שלי. ליה היא מיופת הכוח. רק ליה. וגם רשמתי הערת אזהרה על המגרש בכפר סבא, אז אף אחד לא יכול לגעת בו בלי החתימה שלי."
תמי הניחה את הכוס בשקט מוגזם, כזה שרעש יותר משהיא רצתה. "לא הבנתי אותך נכון, אבישג," אמרה. "חשבתי שאנחנו עוזרים לך."
"את עזרת," אמרתי, "לי להבין שאני צריכה לסדר את זה בעצמי." לא הרמתי קול. פשוט אמרתי את זה, ואז קמתי, לקחתי את הכוס שלה מהשולחן – עדיין עם שאריות התה בפנים – והלכתי איתה למטבח לשטוף. עומרי בא אחריי וביקש עוד חתיכת עוגה, ונתתי לו, כי ילד בן שלוש לא צריך לדעת שום דבר ממה שקרה בסלון.
רון ליווה את אמו למטה, לאוטו שלה, טויוטה קורולה לבנה שהייתה חונה עקום ליד הפח. שמעתי אותם מדברים דרך החלון הפתוח, לא את המילים, רק את הטון – שלה עולה, שלו נשאר שטוח ומתנצל. הוא חזר אחרי כעשרים דקות, ישב מולי במטבח ואמר שהוא מצטער, שהוא לא ידע, שאמא שלו "לפעמים לוקחת יותר מדי אחריות על עצמה". אמרתי לו שאני לא כועסת עליו. וזה היה נכון. הייתי עייפה, לא כועסת.
תמי לא חזרה לבקר במשך חודשיים. כשחזרה, זה היה ביום ההולדת של עומרי, עם מתנה ובלי שום אזכור למה שקרה, כאילו זה נמחק. לא מחקתי כלום. התיק החום עדיין נמצא אצלי, בארון המסמכים בחדר השינה, עם ההעתק של ייפוי הכוח שלי ואישור הערת האזהרה מלשכת רישום המקרקעין. אני יודעת בדיוק איפה הוא. וזה מספיק לי.
