אני מטפלת בקשישים בבית אבות פרטי ברמת גן כבר תשע שנים, ומעולם לא קרה לי מה שקרה באותו יום שלישי בחודש מרץ.
שמעון, האחראי על התחזוקה בבניין, בא לקרוא לי לחדר 214. "מלכה מתה הבוקר," הוא אמר, ומיד הוסיף, "לא הרגישה כלום, ישבה בכורסה ליד החלון." אני יודעת שאנשים אומרים את זה כדי להקל, לא תמיד זאת האמת, אבל עם מלכה זינגר זה כנראה באמת היה ככה. היא הייתה בת שמונים ושבע, בלי משפחה שבאה לבקר חוץ מנכד אחד שהופיע פעם בשנה, בפורים בערך, עם קופסת שוקולד ופנים של מי שממהר לחזור לעבודה.
התפקיד שלי באותו בוקר היה לארוז את החפצים שלה בקרטון, לפי הנוהל של הבית. שלושים דקות, לא יותר, כי החדר צריך להתפנות בשביל הדיירת הבאה ברשימת ההמתנה. זה תמיד ככה, ותמיד מרגיש לי צר בגרון, גם אחרי כל השנים האלה.
בארון היו שתי שמלות ומעיל חורף אחד. במגירה התחתונה, מתחת לערימת ממחטות מגוהצות, מצאתי קופסת פח ישנה של עוגיות פֶּטִיט בֶּר. בפנים – תמונות שחורות-לבנות מקומטות, מחרוזת חרוזים שנשברה, ותעודת לידה מיפו. ומתחת לכל זה, מקופל לשמונה, דף מפנקס שנקרע בגסות משפתו.
לא הייתי אמורה לקרוא. אבל הכתב היה יפה כל כך, כתב יד ישן עם ה"ם" הסופיות המעוגלות, שנעצרתי.
"מה אתם רואים כשאתם מסתכלים עלי?" זה היה המשפט הראשון. אני זוכרת שישבתי על קצה המיטה המרופדת, זו שכבר הוציאו ממנה את הסדינים, והמשכתי לקרוא. היא כתבה על ילדה שרצה יחפה בין הפרדסים ליד רחובות, על נערה שהתאהבה בחייל ששב מהצבא, על אישה צעירה שרעדה מתחת לחופה בקיבוץ בשנות החמישים. כתבה על תינוקות שהיניקה, על בעל שאיתו שתתה קפה הפוך כל בוקר במשך ארבעים ושתיים שנה, על ברכיים ששימשו כיסא לנכדים – אותו נכד, כנראה, שהביא שוקולד בפורים.
ואז כתבה על מה שקרה אחר כך. הילדים גדלו ונסעו – אחד לאילת, אחד לחוץ לארץ. הבעל מת. הדירה ברחוב ביאליק נעשתה שקטה מכדי לסבול, והיא עברה לכאן. הידיים החלישו. הפנים התקמטו.
"אבל זאת רק השכבה החיצונית," היא כתבה. "בפנים גרה עדיין אותה אישה. זאת שאוהבת. שזוכרת. שנרגשת כששומעת שיר מסוים ברדיו. ושרוצה דבר אחד, יותר מהכל – שמישהו יסתכל עליה כמו על בן אדם, לא רק לפי הגיל שכתוב בתיק הרפואי."
עמדתי שם עם הדף בין האצבעות, ומהמסדרון נשמע הטלוויזיה מהחדר הסמוך – מהדורת חדשות הצהריים, איזה כתב מדבר על מחירי הדיור. הריח שם תמיד אותו ריח, תרכובת של קפה ותרופות וחומר ניקוי לרצפה. חשבתי על עצמי, על כמה פעמים באותו שבוע הבאתי למלכה את הצלחת ואמרתי "בבקשה גברת זינגר" בלי בכלל להסתכל לה בפנים, כי מיהרתי לחדר הבא.
לא סיפרתי לאף אחד מיד. שמתי את הדף בכיס הסינר, וסיימתי לארוז את הקרטון – הממחטות, קופסת הפח, השמלות. שמעון בא לקחת אותו למחסן, לחכות לנכד שיגיע לאסוף.
בערב, כשהמשמרת שלי נגמרה, ניגשתי לנעמי, המנהלת הסיעודית של הקומה. הראיתי לה את הדף. היא קראה אותו פעמיים, בלי להגיד מילה, ואז קמה ופתחה את הארון שבו שמורים תיקי הדיירים. הוציאה עותק, צילמה אותו במכשיר שלה, והחזירה לי את המקור.
"תני לזה להישאר על לוח המודעות במטבחון של הצוות," היא אמרה. "לא לספר לאף אחד למה. שיקראו."
זה מה שעשיתי. תלינו אותו עם שתי סיכות, ליד לוח המשמרות. תוך שבוע ראיתי שינוי קטן אבל ממשי: המטפלת החדשה, זו שהתחילה בינואר, התחילה לשבת רגע ליד כל דייר לפני שהיא מתחילה בטיפול, לשאול איך ישן. שמעון, שאף פעם לא היה איש של שיחות, התחיל לעצור בפתח החדרים ולשאול את הדיירים על התמונות התלויות אצלם.
לא הפכתי לגיבורה של אף סיפור. לא חיבקתי אף אחד ולא בכיתי מול מצלמה. פשוט הכנסתי את הדף המקורי למעטפה חומה, כתבתי עליה בעט "מלכה זינגר – חדר 214, למען הנכד", ומסרתי אותה לשמעון ביחד עם הקרטון, כשהנכד הגיע לבסוף ביום חמישי בשעה ארבע אחר הצהריים.
הוא פתח את המעטפה שם, ליד דלת הכניסה, עם מפתחות הרכב עוד ביד. קרא את זה עומד, בלי לשבת. ראיתי את הכתפיים שלו יורדות, קצת, כמו מישהו ששם משקל שהוא לא ידע שהוא נושא.
"היא כתבה את זה מתי?" הוא שאל אותי.
לא היה לי מושג. אמרתי לו את זה. הוא קיפל את הדף בחזרה, לאותם שמונה קפלים בדיוק שהיא עצמה עשתה, ושם אותו בכיס הפנימי של המעיל, לא בתיק.
בשבוע שאחרי זה הוא חזר. לא לקחת עוד חפצים – הכל כבר נלקח. בא לשבת בחדר האוכל המשותף עם דיירת אחרת, גברת אחת בשם רבקה, שהייתה חברה של סבתו בקומה. הביא לה קופסת שוקולד, אותה מותג בדיוק, ופשוט ישב מולה עשרים דקות, שאל אותה על החיים שלה.
זה מה שראיתי. זה כל מה שאני יכולה להעיד עליו.
