בבוקר ההוא בפברואר החתולה כבר לא הייתה שם.
זה מה שתפס אותי ראשון — לא איזה רגש גדול, סתם עובדה קטנה שלא הסתדרה. הפינה ליד הגזוזטרה של הקומה הראשונה, שם עומדת מזגן ישן ופח זבל ירוק, הייתה ריקה. בלי הקערה. בלי הפרווה האפורה שרובצת שם כל בוקר בדיוק בשבע ועשרים. עמדתי בתחנה, המשאית 17 עוד לא הגיעה, וכל הזמן חזרתי לזה בראש: איפה הקערה?
אני גרה ברחוב יעבץ בבת ים כבר תשע שנים. בניין משותפים ישן, קומותיים, חצר פנימית עם עץ שקמה שמפיל עלים על כל מרפסת בסתיו. שכנים שמכירים זה את הפנים של זה אבל לא תמיד את השמות. מנופפים בבוקר, ולא הרבה מעבר לזה.
השכן מהקומה הראשונה קוראים לו רפי. בן ארבעים ותשע, גבוה, רזה, תמיד באותה חולצה כחולה דהויה. גר לבד. כל מה שידעתי עליו זה בדיוק מה שיודעים על מישהו שפוגשים במעלית שנים ברציפות.
החתולה האפורה הגיעה אלינו באביב שעבר. רזה, עם חתך באוזן, קופצת מכל רעש. הייתה מתחבאת מתחת לרכבים החונים, קופצת משם ברגע האחרון כשמישהו עמד לזוז, עד שנהגים היו תופסים את הראש. חשבתי אז — לא תשרוד. שרדה.
ראיתי את זה לראשונה איפשהו ביוני. יצאתי מהבית בשבע וחצי, ממהרת לעבודה, ורפי כורע ליד הפינה ומניח משהו על הרצפה. שתי קעריות — אחת עם מים, שנייה עם אוכל יבש. החתולה כבר שם, מתחככת ברגל שלו, והוא ביד אחת דוחף אותה קצת הצידה כדי שלא תהפוך את הקערה, וביד השנייה מיישר אותה על המרצפת.
"רגע, תני לי לסדר קודם."
היא לא חיכתה. היא נדחפה פנימה. אחר כך הצטרפו עוד חתולי חצר. עברתי על פניו בלי אפילו להגיד שלום — לא רציתי להפריע. וכל היום זה הסתובב לי בראש: איך לא שמתי לב לזה קודם?
מכאן זה נהיה קבוע. שבע עשרים וחמש, החתולה כבר יושבת במקום. לא מוקדם, לא מאוחר. איכשהו היא ידעה לספור את הזמן הזה בלי שעון. אם רפי איחר בשתי דקות, היא הייתה הולכת קדימה ואחורה לאורך הקיר ומיללת — קצר, תובעני, כמו דפיקה על דלת של שכן שבטוח נמצא בבית.
בסתיו הוא הביא חתיכת אריח ישן והניח אותו מתחת לקעריות, שלא יעמדו ישר בבוץ. בחורף התחיל להביא מים בתרמוס, יוצק אותם כבר בחוץ, חמימים, כי המים הקרים קופאים בלילה. פעם ראיתי אותו מנסה לפרק חתיכת קרח עם מברג, ממלמל לעצמו שצריך להמציא משהו אחר.
הוא קרא לה שף.
"נו, שף, בוקר טוב. סליחה, היום בלי דג, הייתה מבצע על עוף בשופרסל."
בנובמבר דיברתי איתו לראשונה על זה. עמדתי בתחנה, ראיתי שגם הוא הולך לכיוון המשאית, ולא ידעתי בעצמי למה שאלתי:
"היא איתך כבר הרבה זמן?"
הוא לא הבין מיד למי אני מתכוונת.
"מי? אה, זאת. היא לא שלי."
"מה זאת אומרת?"
"היא לא שלי. היא בשבילה עצמה. אני סתם עובר."
"כן," אמרתי. "כל בוקר עובר. שבע עשרים וחמש."
הוא הביט הצידה, לכיוון הקיוסק. "זה שתי דקות. מה זה כבר."
והחזיר את השיחה למשאית שוב לא הגיעה בזמן.
הרגשתי אז משהו לא נעים. כאילו תפסתי מישהו במעשה שהוא מתבייש בו. למרות שמה יש להתבייש — להאכיל חתולה?
את השאר סיפרה לי מירי מהקומה השנייה. עמדנו בתור בסניף הדואר ברחוב בלפור, ומילה הובילה למילה.
"את רק עכשיו שמת לב?" היא הזיזה את המשקפיים. "הוא תיקן לי את הברז בעלית הגג. קראתי אינסטלטור, הוא הסתכל, נקש בלשון, אמר צריך להחליף את כל הצנרת, אלפיים ושמונה מאות שקל, פלוס חומרים. שבוע שלמה לא ישנתי, את יודעת, אני על קצבת זקנה, ועוד משלמת הלוואה על המכונת כביסה."
"ומה קרה?"
"התלוננתי בכניסה. סתם, לאוויר. הוא דפק אחרי יום, הביט, נסע לחנות חומרי בניין ברחוב הרצל, ותוך שעה וחצי סידר הכל. לבד. כסף לא לקח. אמרתי לו: רפי, לפחות על הדלק. הוא: מירי, מה אני לך, שרברב במשרד?"
היא המשיכה לספר ואני עמדתי וסופרת בזיכרון תשע שנים שהוא גר שם. התברר שהוא תיקן את המנעול בתיבת הדואר של בלה מהקומה השלישית כשנתקע. פעם בשבוע קופץ לבית מרקחת בשביל תרופות לשכנה מהקומה הרביעית — היא כמעט לא יוצאת, והנכדה מגיעה פעם בחודש. תלה מדף בגן הילדים מעבר לכביש, ששם לומד חברו של הנכד. סילק שקי בניין ששכנים השאירו בכניסה אחרי שיפוץ ונסעו. ואף פעם — אף פעם — לא שמעתי אותו מספר על זה למישהו.
ואז מירי אמרה משפט שהפך אצלי משהו בפנים.
"רק זה לא הוא התחיל. זאת שולה, אמא שלו."
"אמא?"
"היא האכילה את החתולים האלה עשרים שנה. שם, באותה פינה בדיוק. הייתה לה קערה כזאת, כחולה, עם קצה שבור. כל החצר הכירה אותה. מישהו התלונן שהיא מגדלת חתולים, היא רק משכה בכתפיים."
"ורפי?"
"הוא עבר לגור איתה כשהיא כבר לא הסתדרה לבד. השכיר את הדירה שלו ברמת גן, עבר לכאן. שלוש שנים היה לידה. היא נפטרה לפני שנתיים, בינואר."
מירי סידרה את השקית עם הלחם.
"אז הוא התחיל לצאת. שבוע אחרי."
ופברואר. כפור על המדרכות, החצר הפכה למגלשה, ואף אחד לא פיזר מלח. והחתולה יושבת לבד.
ביום הראשון חשבתי: התעורר מאוחר. קורה. ביום השני היא כבר לא ישבה ישר. הלכה לאורך הקיר קדימה ואחורה, עוצרת, מביטה לכניסה, שוב הולכת. לא מייללת. סתם הולכת.
עמדתי ליד החלון עם כוס תה והבטתי בזה כמה דקות. אחר כך התלבשתי, ירדתי למכולת בפינת יעבץ-בלפור וקניתי שקית אוכל יבש. הכי זולה, כי לא ידעתי איזה סוג הוא קונה בדרך כלל. את הקערה שלה לא העזתי לגעת — היא עמדה ליד הקיר, ומשום מה הרגשתי שאסור לי לזוז אותה. פיזרתי אוכל על חתיכת קרטון לידה.
החתולה לא ניגשה אליי. הביטה מתחת לרכב, עד שהתרחקתי כעשרים צעדים.
ביום השלישי היא כבר התקרבה יותר. ותפסתי את עצמי חושבת מחשבה שגרמה לי לאי נוחות: עמדתי וחיכיתי שהיא תתחיל לאכול. רציתי שהיא תזהה אותי. שתגיב איכשהו. שתחזיר לי משהו.
ורפי לא הופיע בכלל. ימים עברו והפינה נשארה בלעדיו.
התברר שהוא נפל. החליק ליד החניון, נחת על הברך, וזה נתפס לו כל כך שביומיים הראשונים לא הצליח לנעול נעל. סיפרה מירי, שאליה הוא התקשר וביקש — בפעם הראשונה בכל התקופה — שתקנה לו לחם. רק לחם. על החתולה לא אמר מילה.
הוא יצא ביום הרביעי, נשען על מקל שכנראה נשאר עוד מאמא שלו. ונעצר. כי ליד הפינה עמדו שלוש קעריות. הכחולה עם הקצה השבור. הפלסטיקית שלי. ועוד אחת, ירוקה, לא ידוע של מי. ולידן — קופסת קרטון עטופה בסקוצ'טייפ, מרופדת מבפנים בסוודר פליז ישן.
את הקופסה עשה איתי מהקומה השלישית. הוא בן שתים עשרה, והתעסק שני ערבים עם הטייפ הזה עד שאבא שלו התערב.
רפי הביט זמן ארוך בקונסטרוקציה הזאת. אחר כך הביט לעבר החלונות.
"מי זה עשה?" שאל, כשיצאתי החוצה.
"החצר," אמרתי.
הוא לא ענה כלום. עמד, הסתובב, כרע בזהירות — עם הברך ההיא זה נראה כואב — והזיז את הקערה הכחולה למקומה, מילימטר במילימטר.
"טוב," אמר לבסוף. "רק תנו לה מים טריים. לא מהשלולית."
וזהו. יותר לא דיברנו על זה.
חשבתי הרבה למה זה נגע בי כל כך. נו, בן אדם מאכיל חתולה, מה כבר. ואז נזכרתי במשהו אחר: עשרים שנה שולה יצאה לפינה ההיא, וכשהיא נפטרה, אף אחד לא חשב שההרגל הזה יישאר אחריה. הוא לא נגמר. פשוט עבר הלאה, כמו שעובר מיד ליד מפתח לדלת הכניסה.
שף האפורה נהייתה חצופה, שמנמנה, ולא מפחדת מבני אדם בכלל.
באותו שבוע התקשרתי לעורך דין שהמלצתי עליו כבר שנה ולא פניתי אליו. יש לי דירת שני חדרים ברחוב אילת, בקומה השלישית, שקיבלתי בירושה מסבתא שלי לפני חמש שנים. שנתיים היא עמדה ריקה כי לא ידעתי מה לעשות איתה, ואז השכרתי אותה למישהו שהתברר כרעש, וחצי שנה נלחמתי איתו על תשלומים, ומאז היא סגורה שוב — עם הרהיטים של סבתא עדיין שם, כיסוי פלסטיק על הספה, כאילו מחכה שמישהו יחליט בשבילה. עברתי שם לפני שבוע לאסוף דואר ומצאתי שקית אוכל לחתולים שסבתא הייתה מחזיקה במטבח, עוד מהתקופה שלה. זה מה שגרם לי בעצם לחשוב על עמותת "חתולי הים" ברחוב יוצא — קראתי עליהם פעם בעיתון המקומי, שהם מחפשים כבר שנתיים מקום קבוע למרפאה קטנה ולכלובי החלמה, ואין להם.
אמרתי לעורך הדין שאני רוצה לתת את הדירה, לא למכור — בתעודת מתנה רשמית. הדירה של סבתא, שאף פעם לא ידעתי מה לעשות בה, פתאום ידעה בשבילי.
זה לקח שישה שבועות. חתמתי על הניירת בסוף מרץ, במשרד ברחוב הרצל, עם תיק ירוק שלי ותעודת הזהות פתוחה על השולחן. שווי הדירה — שש מאות ושמונים אלף שקל. עבורי זה היה מספר על נייר; עבור העמותה זה מקום קבוע לראשונה בשבע שנות פעילות.
כשסיפרתי לרפי, שבוע אחרי החתימה, עמדנו בתחנה, המשאית שוב לא הגיעה בזמן, כמו תמיד.
"את מטורפת," הוא אמר. הביט בי אז בצורה שלא הביט קודם — לא בעין של מישהו שסופר על דבר קטן, אלא כמו מישהו שמזהה מישהו.
"את יודעת שאני שם רק שתי דקות," אמר אחרי רגע. "זה לא היה צריך להוביל לזה."
"אולי דווקא בגלל זה," אמרתי.
הוא לא ענה. הרכין את הראש קצת, הביט לכיוון הפינה, שם שף כבר ישבה במקומה, שבע עשרים וחמש בדיוק, מחכה.
