# מרק העוף של יום שישי
רותי הניחה את הסיר על הכיריים בשעה ארבע אחר הצהריים, בדיוק כפי שעשתה כל יום שישי במשך שלושים ואחת שנה. הבצל כבר התחיל להזהיב בשמן, והריח התפשט בדירה ברחוב ביאליק בפתח תקווה כמו הוא עצמו חלק מהמשפחה.
"אמא, אני לא באה הערב." הקול של דנה בטלפון היה שטוח, כאילו היא קוראת מכרטיסיה. "יש לנו אירוע של גיא בעבודה."
רותי כיבתה את הלהבה מתחת לבצל. "זה יום שישי, דנה. אבא שלך קונה יין בשבילכם כל שבוע. שלושים שקל הבקבוק, כי אתם אוהבים את זה היבש."
"אני יודעת, אמא. אבל זה חשוב לגיא, זה עם המנהלים שלו."
השיחה נגמרה אחרי דקה וחצי. רותי עמדה עם הטלפון ביד מול הסיר הריק, ואז פתחה את המקרר וספרה: שתי חזות עוף, קילו תפוחי אדמה, שלוש גזרים. מספיק בשביל חמישה. היא הייתה קונה בשביל חמישה כבר שמונה שבועות — היא, בעלה יורם, דנה וגיא, והבן שלהם הקטן, איתי, שאוהב לטבול פיתה במרק עד שהיא נמסה.
יורם נכנס מהמרפסת עם עיתון מקופל תחת בית השחי. "מה קרה לך? עמדת ככה חמש דקות."
"דנה לא באה."
הוא לא שאל למה. הוא כבר ידע. זו הפעם הרביעית מתוך שמונה. הוא הניח את העיתון על השיש ואמר, "אז נאכל אנחנו."
אבל רותי כבר פתחה את הארון וספרה את הצלחות – ארבע צלחות מרק שהיא תמיד מוציאה, ועכשיו הכניסה שתיים בחזרה. הידיים שלה זזו לאט, כאילו הן לא לגמרי מסכימות עם מה שהן עושות.
***
הבעיה התחילה בחתונה. לא במשהו שנאמר שם, אלא במה שלא נאמר. אמא של גיא, שולה, עמדה ליד השולחן הראשי ואמרה למישהי מהמשפחה, בקול שהגיע גם לרותי, "סוף סוף בן שלי מוצא בית אמיתי, לא סתם דירה שכורה עם שכנים." רותי חשבה אז שזו הערה תמימה. עכשיו היא יודעת שזו הייתה ההודעה הראשונה.
שולה גרה ברמת גן, בבית פרטי עם גינה וברז נוי, ומדי יום שני ורביעי דנה ואיתי היו שם. רותי ידעה את זה כי דנה סיפרה, בלי כוונה מיוחדת: "איתי אכל אצל סבתא שולה עוגת גזר מדהימה." "סבתא שולה לקחה אותנו לים בשישי בבוקר." "סבתא שולה קנתה לאיתי אופניים בלי גלגלי עזר, שמונה מאות שקל, ולא רצתה שנחזיר לה."
ויום שישי בערב, שהיה תמיד השעה של רותי, הפך לאט לשעה שאיתי כבר עייף, שגיא צריך לנוח, שיש עומס בעבודה.
רותי לא אמרה כלום במשך שמונה שבועות. היא רק בישלה מרק לחמישה, וזרקה אותו למחרת, וקנתה שוב.
***
בשבת בבוקר, שבוע אחרי אירוע המנהלים, רותי נסעה לרמת גן. היא לא התקשרה קודם. היא חנתה את המזדה הישנה שלה ברחוב צדדי, ליד בית עם גינה מטופחת וברז נוי מברונזה שהזכיר לה בית מלון.
שולה פתחה את הדלת בסינר מוכתם בקמח. "רותי? מה קרה?"
"שום דבר לא קרה. באתי לראות את איתי."
מבפנים נשמע קולו של הילד צוחק, ואז נשמעה דנה: "אמא? מה את עושה פה?"
רותי לא ענתה מיד. היא הביטה פנימה, לסלון עם הרהיטים החדשים, לשולחן ערוך לארוחת בוקר עם חלה טרייה וריבת תותים בצנצנת זכוכית — הריבה שרותי עצמה הכינה כל קיץ ונתנה לדנה בצנצנות ישנות של מיונז.
"תגידי לי משהו, דנה." הקול של רותי היה שקט, אבל לא רך. "מתי הפכתי לאמא שבאה בתור."
דנה נאלמה. שולה, שעמדה בפתח, פתאום מצאה עניין בסינר שלה.
"אני לא באה לריב," המשיכה רותי. "באתי כי בישלתי מרק אתמול, שוב לחמישה, ושוב הוא נשאר בסיר עד ראשון, ואז אני זורקת אותו. שמונה שבועות, דנה. זה לא עניין של אירוע אחד. זה דפוס."
"אמא, זה לא ככה—"
"זה בדיוק ככה. את לא צריכה לבחור בין שתי אמהות. אבל את כן צריכה להגיד לי את האמת, ולא 'יש אירוע', כשבעצם יש לך יום שישי אחר עכשיו."
איתי רץ מהסלון ותפס את הרגל של רותי. "סבתא רותי! באת!"
היא הרימה אותו, למרות שהוא כבר היה כבד מדי בשביל זה, והחזיקה אותו קרוב. מעל הראש שלו היא הביטה בדנה. "אני לא מבקשת בעלות. אני מבקשת כנות. תגידי לי יום שישי לא בא — תגידי לי מראש, לא באמצע שאני קוצצת ירקות."
דנה ירדה על השרפרף ליד הדלת, כאילו הרגליים שלה פתאום נחלשו. "זה לא בגלל שולה," היא אמרה בסוף. "זה בגלל שאצלה יש לי חופש. אצלכם אני תמיד הבת שצריכה להיות מושלמת."
זה הפתיע את רותי יותר מכל דבר אחר באותו בוקר.
***
הן ישבו במטבח של שולה, שלוש נשים ליד שולחן עץ עם חלה חצי אכולה, ודנה סיפרה — לא בבת אחת, אלא במשפטים קטועים שיצאו אחד אחרי השני כמו מים שסוף סוף מוצאים דרך — על הלחץ שהיא הרגישה כל חייה להיות הבת המושלמת, זו שלא מאכזבת, זו שתמיד באה, תמיד מחייכת, תמיד אומרת תודה על המרק גם כשהיא כבר לא רוצה עוד מרק.
"אני לא ידעתי שאת מרגישה ככה," אמרה רותי, וידיה שיחקו עם קצה המפית שהייתה על השולחן, מקפלת אותה לריבועים קטנים יותר ויותר. "חשבתי שאת פשוט… עסוקה."
"לא עסוקה. עייפה מלהיות מושלמת."
שולה, שישבה בשקט עד עכשיו, הניחה כוס תה מול רותי. "אני לא רציתי לגנוב אף אחד," היא אמרה. "פשוט… כשגיא עבר לגור אצלכם, הרגשתי שאני מפסידה אותו. אז כשדנה ואיתי התחילו לבוא אליי, זה היה כמו לקבל אותו בחזרה קצת. לא חשבתי על מה זה עושה לך."
רותי הביטה בה. שתי נשים שרצו את אותו הדבר, בלי לדבר, בלי לשאול, עד שהילד באמצע כמעט נשבר לשניים.
"בואי נעשה משהו אחר," אמרה רותי לבסוף. "יום שישי אצלי, יום שני אצלך. ולא בגניבה, לא בלי להגיד. פשוט ככה."
שולה הנהנה, ואז הוסיפה, "ואולי לפעמים שנינו יחד. יש מקום בסיר גדול לעוד כמה תפוחי אדמה."
***
באותו יום שישי, שבועיים אחר כך, רותי בישלה מרק לשבעה. היא הוסיפה עוד חזה עוף, עוד תפוח אדמה, ובקבוק יין בשביל שולה שבאה בפעם הראשונה לדירה בפתח תקווה, עם עוגת גזר עטופה במגבת מטבח.
איתי ישב בין שתי הסבתות שלו, מטביל פיתה במרק עד שהיא נמסה, ורותי הביטה בשולחן המלא — לא כמו שהיה, אלא כמו שיכול להיות — ומזגה עוד צלחת.
