HE

בואו נדבר רגע על חניה. כן, חניה. אני נוסע כל בוקר לעבודה באזור התעשייה הצפוני של חיפה, ויש שם מגרש חניה

הלילה ההוא התחיל כמו כל תורנות במיון של בית החולים רמב"ם בחיפה. גשם דק ירד בחוץ, והרוח מהים העיפה

בכל ערב, בדיוק בשמונה, הייתה דפיקה בשער. פעם אחת עם סירים, פעם שנייה עם עוגה. ובכל פעם, בלי שום קשר למה

הגברת רחל — כולם בשכונה קוראים לה ככה, אף שהשם המלא שלה רחל אשכנזי — גרה בבית קטן עם חצר בקצה הרחוב

— המובילים יגיעו בעוד חצי שעה, — מלמל בעלי, אבנר, כשהוא בורח מהמבט שלי ומגלגל בעצבנות את מפתחות המאזדה בכיס.

השורה שכתובה על החשבונית: "רהיטי סלון – 14,300 ש"ח. הלוואה 42 חודשים." זה מה שנועה מצאה

— אני לא הייתי לובשת דבר כזה, אמרה השכנה בטון של פסק דין. זהבה, בת שישים ושתיים, נכנסה לחנות הקטנה ברחוב

שמונה בבוקר, יום שלישי, סוכות. מהמרפסת של דירת שני חדרים ברחוב ההגנה בחולון נכנס ריח של עלים יבשים מהסוכה

היה לנו מדף עץ אחד שנשאר בחניה בבית בגבעתיים אחרי שדני, בעלי, סוף־סוף עשה סדר בארונות. תלינו מודעה בקבוצת

ההודעה מהדודנית מבאר שבע קפצה על המסך בדיוק כשמיכל הרימה את הכוס קפה מהשולחן העץ במרפסת בית המלון בעין