קוראים לי רבקה, אני בת שבעים ואחת, וגרה בשכונת רמות בירושלים כבר שלושים ושתיים שנה. שלושה ילדים, שמונה נכדים. השכן שלי למטה, מר אליהו, מגדל יונים על הגג ובבוקר יום ההולדת שלי הן דפקו על התריס כאילו רצו להזכיר לי משהו לפני שכולם אחרים יזכרו.
לא חיכיתי למסיבה. בגיל שלי כבר מבינים שיום הולדת זה רק דף נוסף בלוח שנה תלוי על הקיר במטבח, זה שעם התמונות מטיול לאילת לפני עשר שנים. קמתי, שמתי את הפינג'ן על הכיריים, ישבתי ליד החלון עם הקפה. בוקר רגיל לגמרי. ברדיו שידרו את החדשות של שמונה, ואני אפילו לא הקשבתי.
ראשונה התקשרה הבת הגדולה, שלי. "מזל טוב אמא, אני ממש בפקק בכניסה לתל אביב, אני חייבת לנתק" – זה היה בערך הכל. אחר כך הבן שלח הודעה בוואטסאפ: תמונה של עוגה עם נרות ומתחתיה "מזל טוב אמא". בצהריים התאוששה גם הקטנה – הודעה קולית של עשרים שנייה, ברקע ילדים צורחים וקול טלוויזיה, נדמה שזה היה "פאזה" איזה תוכנית ילדים.
שמעתי הכל, הסתכלתי על התמונה ההיא של העוגה וחשבתי – טוב, לפחות כולם בריאים. לפחות זכרו.
בשעה ארבע אחר הצהריים צלצל הפעמון. שליח של חברת משלוחים, מדים כתומים, אופנוע חונה למטה. הוא הושיט לי מעטפה. משהו בליבי קפץ משמחה, ממש חשבתי – "כן! הילדים התארגנו, עשו משהו יחד בשבילי!" פתחתי אותה שם, על סף הדלת.
בפנים היה שטר וכרטיס קטן. ובכרטיס – שלוש חתימות. אף מילה חמה, רק שלוש חתימות יבשות. כאילו זה גיליון נוכחות בעבודה.
הסתכלתי על הכסף. הסתכלתי שוב. מאתיים וחמישים שקל. סכום שבקושי מספיק לי לקניות בסופר לשבוע רגיל, בלי שום מותרות.
הפגיעה לא הגיעה מיד. עמדתי שם והבטתי בפיסת נייר הזאת עם שלוש החתימות. חשבתי – אולי הבנתי לא נכון. אולי זו רק ההתחלה של איזו הפתעה? אולי הם עוד יבואו, אולי עוד יהיה משהו?
אף אחד לא בא. שום דבר נוסף לא היה.
שמתי את המעטפה במגירת השידה בסלון, מתחת לחשבונות הארנונה, והלכתי להכין ארוחת ערב. לבד, כמו תמיד. טיגנתי לעצמי שתי ביצי עין, הדלקתי טלוויזיה כדי שהבית לא ירגיש כל כך ריק. ואז זה פרץ.
לא בכיתי בגלל הכסף. אני חיה בצניעות, מסתדרת, הכסף לא העניין. הלב שלי נשבר מדבר אחר.
זיכרונות עלו פתאום. איך חסכתי כל שקל בשבילם לאופניים הראשונים, כמה חורפים ויתרתי על מעיל חדש כדי שיהיה להם. איך ישבתי לילות שלמות ליד המיטה שלהם כשהיו חולים, מודדת חום כל שעה. איך התנדנדתי באוטובוס 15 חצי שעה כל כיוון כדי לשמור על הנכדים, כי "אמא, אנחנו לא מספיקים, תצילי אותנו!" איך ערכתי שולחנות עמוסים לכל חג – פסח, ראש השנה, כל אחד – שטפתי הרים של כלים עד חצות, ניקיתי, ובכל זאת חייכתי מאושרת. כי כולם היו לידי, כי הבית היה מלא רעש, כי היינו משפחה אמיתית.
שבעים ואחת שנים של חיים. מתוכן ארבעים ושמונה שנה נתתי להם. וביום ההולדת שלי – מעטפה עם כסף ושלוש חתימות יבשות.
לא התקשרתי אליהם, לא אמרתי כלום. מה הטעם? הם ממילא לא היו מבינים. או שהיו מעמידים פנים שלא מבינים, וזה עוד יותר גרוע.
פשוט ישבתי וחשבתי איך זה קורה, שאת נותנת את כל החיים שלך עד הסוף, ובאיזה רגע מגלה שבשביל הילדים שלך את הפכת לסעיף ברשימת מטלות. "לברך את אמא ליום הולדת" – וי מסומן. אפשר להמשיך הלאה.
לא הייתי אמא רעה. אולי לא מושלמת, אבל השתדלתי בכל הכוח. תמיד הייתי שם כשהיו צריכים אותי. תמיד.
אולי בזה בדיוק הייתה הטעות שלי. הייתי שם כל כך בלי תנאי וכל כך הרבה פעמים, שהם פשוט הפסיקו לראות בי בן אדם חי. שכחו שגם לי, לפעמים, מגיעה תשומת לב. לא הייתי צריכה שיעבירו לי כסף. הייתי צריכה שיבואו. שישבו לידי. שישאלו – "אמא, מה איתך, איך את מרגישה".
למחרת בבוקר הוצאתי את המעטפה מהמגירה. הסתכלתי עליה זמן ארוך. אחר כך שוב שמתי אותה בפנים, אבל לא במגירת השידה – העברתי אותה לתיק המסמכים שלי, ליד תיק הפנסיה.
לא זרקתי אותה. שתישאר. כתזכורת – לא בשבילם, בשביל עצמי. תזכורת שכבר לא כדאי לצפות לכלום מאף אחד. שבגיל שבעים ואחת סוף סוף הגיע הזמן לחיות בשביל עצמי.
בשבוע שאחרי התקשרתי לעורכת דין שטיפלה לי בירושה של בעלי המנוח, גברת אורנה כרמלי, במשרד ברחוב יפו. אמרתי לה שאני רוצה לשנות את הצוואה. הדירה בת שני החדרים ברמות, שווה בערך מיליון וחצי שקל, הייתה אמורה להתחלק בין שלושת הילדים בשווה. ביקשתי לשנות: רבע מהדירה יעבור לקרן מלגות של בית החולים הדסה, על שם בעלי. את השאר – כן, עדיין לילדים, כי הם ילדיי ואני לא מענישה אף אחד. אבל את הרבע הזה אני נותנת למקום שבאמת יזכור אותי.
חתמתי על הצוואה החדשה ביום שני, השעה אחת עשרה בבוקר, במשרד עם התריסים החומים ותמונה של הכותל על הקיר. גברת כרמלי חתמה כעדה, המזכירה שלה חתמה שנייה. שלוש חתימות על נייר, בדיוק כמו במעטפה שלי – רק הפעם החתימות האלה היו שלי, על משהו שאני בחרתי.
לא סיפרתי לילדים על השינוי. הם יגלו כשיגיע הזמן. אולי יתקשרו לשאול למה, אולי יבואו לשבת אצלי סוף סוף ולדבר. ואם לא – המעטפה עדיין בתיק המסמכים שלי, ליד תיק הפנסיה, ואני יודעת בדיוק איפה היא.
