בחודש הראשון אחרי שדפנה עברה לגור עם בעלה בהרצליה, עדיין הייתי מניחה שתי צלחות על השולחן בערב שישי. פשוט ככה, מתוך הרגל של שלושים ואחת שנה. אחר כך הייתי עומדת מול הכיריים, מסתכלת על הצלחת השנייה, ומחזירה אותה לארון.
קוראים לי רבקה שוסטרמן, אני גרה בקריית ביאליק, ליד המפרץ, בדירה שבה גידלתי את דפנה לבד אחרי שאביה נפטר. היא הייתה בת תשע עשרה אז. עכשיו היא בת שלושים, מנהלת חשבונות במפעל טקסטיל, נשואה לבחור בשם עידו, ויש להם דירת שלושה חדרים עם מרפסת שרואים ממנה פס דק של ים אם עומדים על קצה הרגליים.
אני זוכרת את הלילה שהיא הודיעה לי שהיא עוברת. ישבנו במטבח, הרדיו דיבר על מחירי הדלק, ומהחלון עלה ריח של עשן — מישהו בבניין ממול צלה על הגריל למרות שזה היה יום שלישי רגיל. דפנה אמרה "אמא, אני חושבת שהגיע הזמן", ואני אמרתי "כן, בטח", והיד שלי המשיכה לקלף תפוח אדמה כאילו כלום לא קרה. לא בכיתי מולה. בכיתי אחר כך, באמבטיה, עם המים פתוחים כדי שלא ישמעו.
זה לא היה עצוב במובן הרגיל. זה היה בדיוק מה שרציתי בשבילה — שתעמוד על הרגליים, שתבנה בית, שלא תצטרך לשאול אותי לפני כל צעד. פשוט אף אחד לא מכין אותך לשקט הזה. לא השקט של החדר הריק — את זה אני יודעת לסבול. זה שקט אחר, כזה שמתיישב בפנים, כשהיא מפסיקה להתקשר על כל דבר קטן.
בהתחלה עוד התקשרה כל יום. אחר כך כל יומיים. עכשיו — בערך פעם בשבוע, בדרך כלל ביום שישי אחר הצהריים, בין הכביסה לקניות. השיחות קצרות. "מה נשמע אמא, הכל בסדר?" ואני עונה "בסדר, ואצלך?" והיא אומרת "עמוס בעבודה" ומנתקת אחרי חמש דקות כי עידו קורא לה משהו ברקע.
אני לא כועסת. אני רק לומדת לחיות עם המרחק הזה שנפתח בשקט, בלי שאף אחד הודיע עליו מראש.
***
מה שקשה באמת זה הדברים הקטנים שאני כבר לא יודעת. אם היא ישנה טוב. אם המנהלת שלה עדיין מציקה לה כמו שהייתה מספרת לפני שנתיים. אם היא ועידו רבו על משהו ולא סיפרה לי כי לא רצתה שאדאג. אני מנחשת מהטון בקול, מהמהירות שבה היא עונה להודעות בוואטסאפ. לפעמים היא כותבת "בסדר" עם נקודה בסוף — ואצלי זה נשמע כמו לא בסדר. אבל אני לא שואלת. למדתי לא לשאול.
יש לי קופסת נעליים ישנה, של חברת "רבוע כחול" שכבר לא קיימת, ובה שמורים כל הציורים שהיא ציירה בגן, תעודת סיום כיתה ו', כרטיס ברכה שהיא הכינה לי מיום האם כשהייתה בת שבע — עם לב מצויר בעיפרון כחול וכתוב "אמא הכי טובה בעולם" באותיות גדולות ולא ישרות. מדי פעם, כשהבית שקט מדי, אני מוציאה את הקופסה ופשוט מסתכלת. לא כי אני עצובה. כי זה מזכיר לי שהיא הייתה כאן, שהיה זמן שבו הייתי כל העולם שלה.
בכל יום שישי אני עדיין מכינה מרק עוף עם קניידלך, למקרה שהיא תחליט לבוא בפתאומיות. לפעמים מגיעה. לרוב לא. אני שומרת את המנה בפריזר, בקופסת פלסטיק עם תאריך כתוב בטוש על המכסה, ואם עובר שבועיים בלי שהיא באה — אני זורקת ומכינה חדש.
***
בערב חמישי, בתחילת יוני, השכנה שלי מהקומה השנייה, גברת נעמה פרץ, דפקה בדלת עם צלחת עוגת דבש. היא ראתה אותי בקניון "לב המפרץ" יומיים קודם, לבד, מסתכלת על שמלה בחלון ראווה ולא נכנסת. אמרה שנראיתי "מכונסת בתוך עצמי". ישבנו במטבח, שתינו תה נענע, והיא שאלה בלי כחל וסרק — "דפנה מתקשרת בכלל?"
אמרתי לה את האמת. שכן, אבל פחות. שזה כואב אבל שאני מבינה. נעמה, שהבן שלה גר בקנדה כבר שמונה שנים ומדברת איתו פעם בחודש דרך המסך, אמרה לי משפט שנתקע לי: "רבקה, את לא מפסידה אותה. את פשוט לא הבירה הראשית שלה יותר. את שכונה שהיא עדיין גרה בה."
זה כאב, אבל זה גם היה נכון. וזה עזר לי קצת, לשמוע מישהי אחרת שעברה את זה ועדיין נושמת.
***
הדבר שבאמת ערער אותי קרה בסוף יולי. עידו התקשר אליי — לא דפנה, עידו — ואמר שהוא צריך לדבר איתי בלי שדפנה תדע. פגשנו במסעדה קטנה ברחוב הנשיא בחיפה, ליד הכרמל, ואני ראיתי בפנים שלו משהו שלא הכרתי אצלו קודם. הוא סיפר שדפנה לא ישנה טוב כבר חודשיים, שהיא בוכה בשירותים בעבודה ומכחישה כשהוא שואל, ושהיא פוחדת לספר לי כי "אמא כבר עברה מספיק, אני לא רוצה להעמיס עליה עוד".
הסתבר שמנהל המפעל שבו היא עובדת, בעל השם קובי אלמגור, מנסה לדחוק אותה החוצה מהתפקיד שלה כדי להכניס את האחיינית שלו. במשך שלושה חודשים הוא מוריד ממנה סמכויות, מעביר לה משימות של פקידה זוטרה, ואפילו רמז שאם היא "רוצה להישאר בתמונה" היא צריכה "להיות יותר גמישה" בשעות ובתנאים — משהו שדפנה הבינה בדיוק לאיזה כיוון זה הולך.
היא לא ספרה לי כי חשבה שאני "כבר עברתי מספיק" בחיים. וזה שבר אותי יותר מכל שתיקה טלפונית. כי גיליתי שהמרחק שחשבתי שהוא סימן לעצמאות שלה — היה בעצם ניסיון להגן עליי.
***
למחרת, ביום שישי, לא חיכיתי להתקשרות שלה. נסעתי אני, עם הרכב הישן שלי, סובארו פוקוס לבנה משנת 2011, ישר להרצליה. עמדתי מול הדלת של הדירה שלה עם הסיר של מרק העוף שהיה בפריזר כבר שבוע, מחומם מחדש בתוך רכב חם באמצע יולי.
היא פתחה את הדלת ופרצה בבכי כשראתה אותי. לא שאלתי מיד "מה קרה". שמתי את הסיר על השיש, ישבתי מולה על הספה, וחיכיתי. אחרי כמה דקות היא סיפרה הכל — אותו סיפור שעידו כבר סיפר לי, אבל הפעם מהפה שלה, עם כל הפרטים שהיא הסתירה: איך קובי אלמגור אמר לה בפגישת עבודה, מול שני עובדים נוספים, ש"אולי הגיל שלה לא מתאים לקצב של המחלקה", איך היא ישבה בשירותים אחרי זה חצי שעה כדי שאף אחד לא יראה אותה בוכה.
לא אמרתי לה שאני יודעת חלק מזה כבר. פשוט הקשבתי. ואז שאלתי אם יש לה עותק של החוזה שלה ושל כל ההתכתבויות במייל שבהן קובי מציין את הדברים האלה.
"יש לי הכל שמור, אמא. פשוט פחדתי לעשות משהו עם זה."
***
בשבוע שאחרי, לקחתי אותה — לא היא אותי — ליועצת המשפטית שהכרתי משנים, עורכת דין בשם אורית כספי, שהייתה השכנה שלי בקריית ביאליק לפני שעברה משרד לכרמל המרכזי. ישבנו שלושתנו במשרד קטן מעל בית מרקחת ברחוב הרצל, ודפנה הניחה על השולחן תיקייה כחולה עם כל המיילים, תלושי המשכורת, ומכתב אזהרה מוזר שקיבלה לפני חודש בלי סיבה ברורה.
אורית עברה על החומר, הרימה גבה פעם אחת, ואמרה שיש כאן עילה ברורה לתביעה על אפליה מגיל ועל הטרדה תעסוקתית, ושהמכתב האחרון הוא בעצם הוכחה שקובי מנסה לבנות "תיק" מלאכותי נגד דפנה כדי לפטר אותה בלי לשלם פיצויים.
דפנה הביטה בי, לא באורית. "את לא כועסת שלא ספרתי לך?"
אמרתי לה שאני כועסת רק על דבר אחד — שהיא חשבה שהיא צריכה להגן עליי מהחיים שלה. אמרתי לה שהתפקיד שלי לא נגמר ביום שהיא עברה דירה. הוא רק השתנה.
***
התביעה הוגשה בתחילת אוגוסט. קובי אלמגור, מולו הועמדו מסמכים שהוא לא ציפה שדפנה שמרה, הציע פשרה תוך עשרה ימים — לא כי הוא התחרט, אלא כי חשבון עורכי הדין שלו התחיל להיות יקר יותר מהסכום שדפנה דרשה. פיצוי בגובה שמונים וחמישה אלף שקל, מכתב המלצה נקי, וסיום עבודה מוסכם עם הודעה מוקדמת מלאה.
דפנה חתמה על ההסכם בישיבה שבה נכחתי, לא כדי לדבר בשמה, אלא כי היא ביקשה שאשב לידה. אחרי החתימה היא לקחה את התיקייה הכחולה, סגרה אותה, ואמרה למזכירה שהיא לא צריכה עוד עותק — יש לה את זה שמור.
באותו ערב חזרנו ביחד לדירה שלה, ואני הבאתי איתי סיר חדש של מרק עוף, כי הישן כבר לא היה טעים אחרי כל השבועות בפריזר.
בסוף ספטמבר היא מצאה עבודה חדשה, מנהלת חשבונות בחברת ביטוח ברמת החייל, עם שכר גבוה יותר ובלי קובי אלמגור בסביבה. עכשיו היא עדיין מתקשרת פעם בשבוע, בערך. אבל בשישי האחרון היא הגיעה בלי הודעה מראש, נכנסה עם המפתח הישן שלה שעדיין יש לה, ואמרה "אמא, יש עוד מרק? עשיתי יום ארוך."
ישבתי מולה בשעה שאכלה, לא שאלתי כלום, פשוט מלאתי לה עוד קערה כשראיתי שהיא הריקה את הראשונה.
