HE

תל אביב, יום חמישי, שמונה בערב. אני נועל נעליים ליד הדלת וקולט שאפרת לא מסתכלת עליי. היא יושבת על הספה

היו לה שלוש רגליים וחצי, עין אחת שתמיד דמעה, והליכה כזאת שלוקחת את הזמן. כל יום, רבע שעה לפני שהשמש נעלמת

אני זוכר את זה ככה: לא הברחתי אף אחת. פשוט באתי לתקן משאבת מים אצל דבורה בקיבוץ, ונשארתי לארוחת ערב

ככה אני זוכר את הרגע ההוא — לא כמו שהיא מספרת, אלא איך שזה נראה מהצד שלי. קוראים לי אבנר, בן שישים ושתיים

מעוז ואילנה: החוב שחזר ממילאנו השכנה מהקומה השנייה עצרה באמצע התור לפירות בשוק הכרמל, עם שקית עגבניות

הרגע הראשון שהחזקתי את הנכדה שלי היה אמור להיות הרגע הכי מאושר בחיים שלי. במקום זה, אחות בשם קרן לחשה

**Меня зовут Одед. Мне сорок один год, живу в Ашдоде, работаю менеджером в автосалоне на бульваре Ротшильд.

תמר אספה את הכביסה מהחבל בגינה כשהטלפון צלצל בפעם השלישית. היא הביטה במסך — "רותי"

אורית תמיד אמרה שהיא לא תופרת מתוך חיסכון. את זה היא הבהירה לכל מי ששאל, ובשכונה ברמת השרון שאלו הרבה. "

יש לי דלת כניסה מעץ אלון כהה, כזאת שקניתי במיוחד כי היא נראתה כמו דלת של מישהו שיודע מי הוא.