HE

שלושה ימים אחרי ההלוויה של רוני עמדתי על הקרח שלנו וראיתי אישה במעיל ורוד שחייכה כאילו האבל הפך אותי לטיפש.

בבית של אבא שלי, בבת ים, מדליקים נר שישי בשעה שהריח של הסופגניות עוד תלוי במסדרון. השנה הגעתי הביתה ישר

תיק הנסיעות התגלגל על אריחי המסדרון ונעצר מתחת לנעל של רון, במרחק כמה סנטימטרים מרגלו. היא אפילו לא הספיקה

מירי לא הזמינה את אחותה הגדולה לארוחת שישי בגלל געגוע. היא הזמינה אותה כי רצתה סוף־סוף להוכיח לה משהו.

בשעה ארבע לפנות בוקר, כשעדיין הריח של תה נענע נדף מהקומקום על הכיריים, נעה ברזילי בדקה בטלפון שיעורי

— אפשר לקחת מה שנשאר בצלחת? השאלה נחתה על שולחן הגן החורפי של המסעדה ברחוב וייצמן כמו כוס שנשמטת ונופלת על שיש.

השם שלי מיכל שגיא, בת חמישים ואחת, ואני נשואה לאלון עשרים ושנה. במשך רוב השנים האלה, אמו – רותי – מצאה

רותי כרמון עמדה מול הקופה הרושמת בסופר "רמי לוי" בבאר שבע, וספרה בפעם השלישית את מה שהיה לה בארנק.

קוראים לי אבנר לוין, אני בן שישים ושתיים, נהג מונית באשדוד כבר עשרים וחמש שנה, ואני חייב לספר את זה מהצד

אני לא נבל. זה הדבר הראשון שאני צריך שתביני, לפני שתשפטי אותי כמו כולם בשכונה שיפטו אותי. קוראים לי רוני