HE
איתן מעולם לא האמין באלוהים. הוא היה איש של מספרים, של תוכניות מדויקות ושל הנדסת בניין — הכול צריך היה
עברו כמעט שנתיים מאז שבעלי הלך, אבל השקט בבית עוד תפס אותי לא מוכנה. הילדים גרים בתל אביב, באים כשאפשר
הדממה בבית הפכה לנוכחות של ממש. לא דממה ריקה, אלא כזו שיש לה משקל, כזו שנדבקת לקירות ולרהיטים, שמזכירה
הטלפון צלצל ביום רביעי בצהריים. בדיוק שלפתי דפי סקיצה לעיצוב סלון בווילה בהרצליה — לקוח רצה קו נקי, חומרים
שתים-עשרה שנה. שתים-עשרה שנה ואני עדיין זוכרת את המספר שלה בעל-פה. עניתי. – עוד מעט אגיע למה שקרה כשהיא הגיעה.
— את מי הבאת הביתה? — הקול של יעל נשמע שטוח לגמרי, כזה שמבשר על סערה שקטה. — סיכמנו שילדים מהנישואים
מיכל שמעה את המפתח מסתובב בדלת, מבט חטוף בשעון — השעה הייתה תשע וחצי בערב. יום שלישי רגיל. יואב נכנס
שולה פישר נכנסה הביתה בלי לדפוק, כמו שעשתה תמיד. "אני לא מאמינה שהוא עדיין גר פה. בעלייה, בחורבה הזאת.
רות כבר שתתה את כוס התה השלישית שלה, אבל אורה לא שאלה כלום — רק שמה קומקום נוסף על הגז. היה זה סוף אוקטובר
בחיים לא הזמנתי אותה לקפה. גרנו דלת מול דלת במסדרון הצר של רחוב יפה נוף בחיפה שתים עשרה שנה. "