לפני ארבעים שנה הבית שלי היה מלא. דירה בקומה שלישית ברחוב הרצל, בלי מעלית — תמיד הייתי עולה עם שקיות כבדות של שישי וצועקת "תפתחו דלת!" עוד מהקומה הראשונה. שלושה ילדים: מיכאל, דניאל, ויעל. בעלי חיים עליו השלום היה יושב ראש השולחן, אני הייתי מביאה את הדגים, הסלטים, החלות — והבית היה רועש. צחוק, צעקות, ויכוחים פוליטיים, נכדים קטנים מתרוצצים. הייתי עומדת במטבח, מזיעה מהתנור, ומחייכת בלב. חשבתי שזה לעולם לא ייגמר.
היום אני מתבוננת מהכורסה שלי על שער הברזל של המוסד, ומחכה. מיכאל גר עכשיו בתל אביב, "עסוק נורא", הוא אומר בטלפון — כשהוא מתקשר. פעם בשלושה שבועות, אולי פעם בחודש. דניאל עבר לארצות הברית לפני חמש עשרה שנה, שולח לי צ'ק לחגים. יעל… היא גרה ברעננה, חמישים דקות נסיעה מירושלים. היא באה פעם בחודשיים. יושבת חצי שעה, מסתכלת בפלאפון, שותה קפה שחור, מנשקת אותי על המצח ונעלמת. תמיד אומרת "נדבר, אמא, נדבר" — ואני יודעת שיעברו עוד שבועות.
הבוקר הגיעה המטפלת, בחורה נחמדה בשם מריה מהפיליפינים. היא מדדה לי לחץ דם, סידרה לי את הכרית, שאלה מה שלומי. חיבקה אותי כשבכיתי בלי סיבה. היא לא מהמשפחה שלי, אפילו לא מהעם שלי — אבל היא רואה אותי כל יום. היא זוכרת איך אני אוהבת את התה. היא שמה לב כשאני מדברת פחות. הידיים שלה רכות, והיא לא ממהרת לצאת מהחדר. לפעמים אני חושבת: האישה הזאת יודעת עליי יותר ממה שיודעים הילדים שלי.
בלילות השקט נופל כמו אבן. אין טלוויזיה — העיניים כבר חלשות. אין רדיו — השמיעה לא מה שהייתה. רק דממה. המסדרון ריק, הדלת סגורה, ומהחדר הסמוך נשמע לפעמים צפצוף של איזו מכונה. אני שוכבת ומסתכלת בתקרה, והזיכרונות צפים. איך מיכאל היה חולה בדלקת אוזניים, פעם, בגיל שלוש — לא ישנתי ארבעה לילות, ישבתי ליד המיטה ושירתי לו שירים ביידיש שאמא שלי שרה לי. איך קניתי לדניאל גיטרה כשהוא רצה להיות מוזיקאי, לקחתי הלוואה מהבנק, החזרתי אותה חמש שנים. איך תפרתי ליעל שמלת כלה בעבודת יד, כל חרוז בנפרד — הכול מאהבה. נתתי הכול. לא חישבתי. לא ביקשתי חשבון.
אתמול בערב שאלתי את עצמי בפעם הראשונה: אולי עשיתי משהו לא בסדר? אולי הייתי אמא תובענית מדי? אולי דיברתי יותר מדי? אולי לא דיברתי מספיק? איזה חטא קדום אני נושאת שהעונש שלו הוא שתיקה וארבעה קירות?
יש לי שמונה נכדים. שני נינים. בשנה האחרונה ביקרו אותי שלושה מהם. האמת — אני כבר לא זוכרת בדיוק מי מהם בא ומתי. הפנים שלהם התחילו להיראות אותו דבר. כולם מנומסים, כולם אומרים "סבתא, אנחנו מתגעגעים", אבל אני רואה בעיניים שלהם את המבוכה. לא יודעים מה להגיד. מביטים על הרהיטים הישנים, על התרופות על השידה, על הקמטים שלי. הם מחכים לרגע שיוכלו לצאת.
אחד הדיירים פה בקומה שלי, חיים, היה מורה להיסטוריה. איש משכיל, עם זיכרון פנומנלי. דיברנו כל ערב חמישי, היינו יושבים בחדר האוכל הקטן אחרי הארוחה, מספרים זה לזו על הנכדים, על המלחמות שראינו, על ירושלים של פעם. לפני שלושה שבועות הוא לא הגיע לארוחת הבוקר. הלב. ככה. ברגע אחד. נשארה מיטה ריקה ושתיקה. פה, במוסד, אתה לומד לא להיקשר יותר מדי. כל יום מישהו לא מתעורר. אבל זה לא הופך להיות קל יותר.
הרופאים אומרים שהרפואה מתקדמת, אנשים חיים יותר. אבל אף אחד לא מדבר על המחיר. לחיות יותר — זה עוד שנים של זיכרונות. עוד שנים של געגוע. עוד שנים שבהן אתה מסתכל על התמונות הישנות, על בעלך הצעיר, על הילדים הקטנים עם השיניים החסרות, ואתה מבין שהכול נגמר. העולם הזה שפעם היית מרכז הכובד שלו — התפורר. אתה לא מרכז של כלום. אתה פיקסל קטן בפייסבוק של מישהו, או פחות מזה.
אני לא רוצה כסף. יש לי את מה שאני צריכה — הצ'ק של דניאל מכסה את התרופות. אני לא צריכה מתנות. מה אני כבר צריכה, בגיל שלי? אני צריכה שמישהו ייכנס בדלת, באמת ייכנס. לא ימלא חובה ויברח. שיישב איתי, ייקח את ידי, יגיד "בואי נשתה תה, סבתא, תספרי לי איך היה פעם". שעה. פעם בשבוע. זה לא הרבה. בשבילכם, הצעירים, שעה עוברת כמו כלום. בשבילי — זאת משמעות לשבוע שלם. סיבה לחכות.
אני זוכרת איך ישבתי על הרצפה ושיחקתי עם מיכאל בקוביות, והוא שאל "אמא, את תמיד תהיי איתי?" ואמרתי "כן, חמוד שלי, תמיד". תמיד התכוון כל עוד אני חיה. אבל אתם, הילדים שלי, איפה אתם עכשיו? האם האהבה שהשקעתי בכם עדיין קיימת איפשהו, כמו מטבע זהב ישן במגירה נעולה, או שהיא התאדתה? התפוגגה עם השנים, כמו הריח של הבישולים שלי מהמטבח הישן ברחוב הרצל?
היום יעל באה לביקור פתאומי. נכנסה בשעה ארבע, ישבה מולי בכורסה. היא נראתה עייפה. "אמא," היא אמרה, "דיברתי עם מיכאל ועם דניאל. אנחנו חושבים שאולי נעביר אותך למוסד יותר טוב, יש אחד בכפר סבא, יותר קרוב אליי, יהיה לי נוח יותר לבוא."
נוח יותר. היא אמרה את המילה "נוח". ישבתי מולה, ראיתי את הפנים שלה — הפנים של התינוקת שלי, זאת שפעם נרדמה רק על הידיים שלי — ופתאום, לראשונה בחיים, לא בכיתי. לא יצאו דמעות. רק משהו בתוכי נסגר כמו דלת. "אני לא רוצה לעבור," אמרתי לה בקול שקט. "אם אתם לא באים לפה, גם לא תגיעו לכפר סבא. פה לפחות מריה נכנסת אליי בבוקר."
היא שתקה. הסתכלה על הריצפה. "אמא, אל תגזימי. אנחנו מנסים לעזור."
"אז תעזרי," אמרתי. "תעזרי באמת. בואי אליי פעם בשבוע. ושבי איתי. בלי פלאפון. ותשאלי אותי, תשאלי אותי מה שלומי, ותחכי לשמוע את התשובה. עד הסוף. זה מה שיעזור."
היא נשמה עמוק, קמה, נישקה את ראשי, ויצאה. הדלת נסגרה, והדממה חזרה. אבל הפעם, בתוכי, היה משהו שונה. כי אמרתי את מה שיש לי להגיד. לא מכעס, מאהבה. כי אהבתי אותם מספיק כדי לתת, ועכשיו — גם מספיק כדי לבקש.
הערב אני יושבת עם ספל התה שמריה הכינה. הכוס חמה בידיים. התמונות מונחות על השידה, החיוך של חיים עליו השלום מביט בי. ואני מחליטה: מחר אבקש ממריה להביא לי חוט ומסרגה. יש לי נכדה קטנה, בת של מיכאל, שאולי יום אחד תבוא. אולי אכין לה צעיף. לא בגלל שהיא צריכה צעיף. בגלל שאני צריכה לתת. לתת זה מה ששמר עליי בחיים.
הטלפון שלי רוטט על השידה. הודעה. יעל: "אמא, את צודקת. אבוא ביום שלישי. נשב." אני מסתכלת על המסך, ואז על החלון. מגרש החניה עדיין אפור, השער עדיין ברזל, אבל משהו זז. כמו גלגל חלוד שהתחיל להסתובב, טיפה.
אני מניחה את הכוס, לוקחת את הקופסה עם התמונות, ומתחילה לחפש את זאת שאני אוהבת במיוחד: הילדים על שפת הים, בת ים, שנת שמונים וארבע. מיכאל עם הדלי, דניאל עם המטקה, יעל קטנה בידיים שלי. אני מחייכת. מסדרת את התמונה על השידה, הכי קרוב למיטה, ומחכה ליום שלישי.
