הגשם הראשון של אוקטובר הצליף בחלון המטבח הקטן בראשון לציון. יעל מזגה לעצמה כוס קפה שחור והביטה בטלפון. עוד התראה מהבנק. המינוס תפח לעוד אלף שקל, והיא אפילו לא קנתה כלום מלבד מצרכים ליואב.
משה נכנס למטבח, לבוש בחלוק הבית הישן שלו, והניח דף מודפס על השיש.
"יעל, הסתכלתי על דף החשבון," הוא אמר בשקט. "מה זה הקניות האלה ב'שופרסל'? שמונה מאות שקל? סיכמנו לפני עשרים וחמש שנה שכל אחד מנהל את ההוצאות שלו לבד."
"משה, אלה מוצרי יסוד," היא ענתה בלי להרים את העיניים. "גבינה, ירקות, שניצלים. אתה אוכל מזה בדיוק כמוני."
"אני אוכל פחות," הוא קטע אותה. "את קונה לילד של מיכל את המעדנים האלה, את הדגניות האורגניות, את הסלמון. אני לא ביקשתי סלמון. תמיד חיינו טוב עם חומוס וביצים."
יעל נשמה עמוק. מאז שפרשה מהבנק, השיחות האלה הפכו לטקס בוקר קבוע. משה, הפנסיונר של חברת החשמל, ראה בפרישה שלה מפניו כעניין אישי.
"כשהרבצתי שעות נוספות עשרים שנה כדי לממן למיכל שיעורי פסנתר, לא שאלתי אותך אם בא לך," היא אמרה בשקט. "היא הבת שלנו."
"זה היה הרעיון שלך," הוא משך בכתפיו. "תמיד הרעיונות שלך."
לפני שהספיקה להגיב, הטלפון צלצל. מיכל.
"אמא, בוקר טוב! שמעי, נכון את מסיימת מוקדם עם יואב היום? החוג נגמר בחמש, נכון? אז תקשיבי, יש לי אודישן מטורף לאיזה סרטון פרסומת ב-'זום', צריכים אותי בחמש וחצי. תוכלי לקחת אותו אולי לאוטו-זון לקנות צמיגים?"
"מיכלי, צמיגים?" יעל הרגישה את החדר מסתובב. "חשבתי שאמרת שאתם מסודרים החודש."
"נו, אמא, את יודעת איך זה. המשכנתא, התיקון בג'יפ, עומר עדיין בחופשת לידה מהעבודה שלו. חשבתי שאולי יש לך קצת בצד, מהפיצויים. את הרי אף פעם לא מוציאה על עצמך."
משה, שעמד ליד המקרר, פלט צחוק קצר ויבש. "תגידי לה, יאללה. תגידי לה את האמת."
"מיכלי," יעל עצמה עיניים, "אין לי בצד. מה שהיה נגמר. הפנסיה שלי בקושי מכסה את התרופות ואת החשמל. אבא שלך לא מוכן לשמוע על שינוי בתקציב."
בצד השני של הקו השתררה דממה. "מה זאת אומרת, אבא לא מוכן? אבל תמיד חייכתם ככה יפה…"
"כי עבדתי," יעל כמעט צעקה. "עבדתי כמו חמורה. והתפטרתי. זוכרת? כשהיית בדיכאון אחרי לידה ובכית בטלפון כל לילה שהקריירה שלך מתה. התפטרתי בשביל לשמור על יואב, בשביל שתוכלי לחזור למשרד הפרסום שלך ולהפוך לקופירייטרית הכי מצליחה. אף אחד לא הכריח אותי. אבל מאז, מיכלי, אף פעם, אף פעם לא שאלת אם אני צריכה משהו."
משה החליט שהגיע הרגע שלו. הוא חטף את הטלפון מידה של יעל.
"מיכל, תקשיבי טוב," הוא נהם לתוך השפופרת. "אמא שלך עזבה עבודה של שלושים אלף שקל ברוטו כדי להיות אצלך שמרטפית בחינם. את יודעת כמה עולה מטפלת? את יודעת כמה עולה מעון? תעשי חישוב. עומר שלך בחופשת לידה, את מרוויחה טוב. תתחילו לשלם לה. לא דמי כיס. משכורת. על כל יום."
"אבא, אבל היא סבתא," נשמע קולה הקטן של מיכל ברמקול.
"סבתא זה תואר," משה ירה בחזרה. "זה לא מקצוע. סבתא לא צריכה לריב עם בעלה על טונה בסופר. תגידי תודה שאני לא דורש ממך חשבונית."
הוא החזיר ליעל את הטלפון ויצא מהמטבח, טורק את דלת חדר העבודה.
יעל התיישבה על הכסא. הידיים רעדו. בצד השני של הקו, מיכל שתקה. אפשר היה לשמוע רק את נשימותיה הקצרות.
"אמא," היא לחשה לבסוף. "הוא צודק. אני מנוולת. פשוט מנוולת. כל החיים אני מסתכלת עלייך כמו על סופרמן. חשבתי שתמיד יש לך. איך לא ראיתי? איך לא שמתי לב שאת מידלדלת לי מול העיניים?"
"כי לא רציתי שתדעי," אמרה יעל ועיניה מתמלאות דמעות. "רציתי להיות הסבתא המושלמת. זאת שתמיד יש לה כוח, תמיד יש לה זמן, תמיד יש לה פתרון. אבל נגמר לי הכוח, מיכל'ה. נגמר."
"אני ועומר נדבר הערב," אמרה מיכל בקול חנוק. "נעשה סדר. נשלם לך כל מה שמגיע לך. על החודש הזה, על הקודם, על כל התקופה. תקני לעצמך משהו יפה. משהו שאת אוהבת."
"אני לא צריכה כסף בשביל משהו יפה," יעל חייכה למרות הכל. "אני צריכה להרגיש שאני לא שקופה. שמבינים שגם לי יש חיים. שאני רוצה לשבת פעם בבית קפה, בלי לחשוב אם זה יוריד לי מהמינוס."
"אז מה את עושה מחר?"
"מחר? מחר אני לוקחת את יואב לגן, כרגיל."
"לא," אמרה מיכל. "מחר את לוקחת את עצמך. אני אקח את יואב. ואת נוסעת לתל אביב. לשבת ברחוב שינקין, לשתות קפה הפוך, לקנות לעצמך נעליים יפות. עליי. שתדעי."
יעל הביטה מבעד לחלון. הגשם נחלש. קרן שמש דקה נחה על השיש.
"טוב," היא אמרה. "אבל רק אם את מבטיחה לא לקנות לו צ'יפס בדרך."
"מבטיחה," צחקה מיכל.
יעקב הניחה את הטלפון. מחדר העבודה נשמעה המוזיקה הקבועה של הערוץ הכלכלי. היא מזגה לעצמה עוד קצת קפה, הפעם עם חלב וסוכר. מותרות קטנות.
ביום שישי בערב, מיכל ועומר הגיעו לארוחת ערב עם יואב. הם הביאו פרחים. וחוזה. כן, חוזה אמיתי, מודפס ומסודר, עם סעיפים. תשלום חודשי קבוע בסך שלושת אלפים שקל, בצירוף החזר הוצאות נסיעה ומזון. עומר, חתנה השקט, חיבק את יעל בלי מילים. רק לחץ אותה ארוכות, חזק. כמו שמבינים טעות ולא יודעים איך לתקן.
משה צפה בכל זה מהפינה שלו. לא התנצל, לא שינה גישה. "שלושת אלפים," הוא רק מלמל. "לפחות משהו." יעל לא ציפתה ממנו ליותר. שלושים שנה של נישואים לימדו אותה שאנשים לא משתנים. אבל עכשיו, כשהצ'ק של מיכל נח בתיק, היא הרגישה שמשהו השתנה בה.
היא קמה למחרת בבוקר, לבשה את שמלת הפשתן הלבנה שקנתה בתל אביב, שמה בושם, והלכה לשבת בבית הקפה השכונתי. ישבה לבד, הזמינה קרואסון חמאה ואספרסו כפול, ופתחה עיתון.
הטלפון צפצף. מיכל: "איך הקפה?"
יעל חייכה, צילמה את השולחן, ושלחה.
