זאת לא הבעיה שלי, זאת המשפחה שלך.

אמיר חיכה לה בכניסה למשרדים במגדלי עזריאלי, בדיוק בזמן שהיא סיימה את המשמרת. נטע יצאה מהדלתות האוטומטיות, מסדרת את התיק על הכתף, וכבר תכננה בראש את המקלחת החמה ואת הפוך הגדול שתכין לעצמה. במקום זה היא נתקלה בבעלה עם מבט סגור כמו דלת כספת.

"הגעת," היא אמרה, מופתעת לטובה. "מה קרה? נגמר לך הקפה במשרד?"

"תקשיבי טוב," הוא דילג על כללי הנימוס. "מחר את לוקחת חופשה ללא תשלום מהעבודה. נוסעת צפונה להורים שלי. הם צריכים טיפול, המצב שלהם מידרדר. אני ואחותי החלטנו."

נטע מצמצה. "מי החליט?"

"החלטנו," הוא חזר, כאילו המילה הזאת היא פטיש שסותם כל ויכוח. "אנחנו צריכים מישהי שם. מיכל לא יכולה, לי אין זמן, אז את."

"ואותי שאלתם במקרה?" היא נשענה על המעקה, מביטה בו בסקרנות אמיתית.

"מה יש לשאול?" אמיר משך בכתפיו. "את אשתי. זה תפקידך. במשפחה לא שואלים, במשפחה עושים."

נטע חייכה חיוך קטן, החיוך הזה שהכיר היטב, זה שתמיד הקדים סערה. "אז ככה," היא אמרה בשקט. "היום גיליתי שאני בעצם איזשהי אפליקציית שירות. נוסעת, מטפלת, שואלת שאלות מיותרות."

"אל תתחילי להתחכם," הוא העווה את פניו. "תמיד את חייבת לסבך דברים פשוטים. אמרתי לך מה צריך לעשות. תיסעי. נקודה."

היא לא התפוצצה. באותו רגע, זה אפילו הצחיק אותה מבפנים. אדם חי איתה שמונה שנים תחת אותה קורת גג, ופתאום הוא חושב שרכישת חייה היא רהיט שאפשר להזיז באישון לילה.

"בוא נמשיך בבית, אמיר," אמרה, מנסה לשמור על שלווה. "אני אחרי יום ארוך, אתה לחוץ, זה לא זמן טוב. נשתה משהו, נדבר בשקט."

"אין לי זמן למשקאות," הוא כבר שלף את הטלפון, גולל, בעצם לא היה שם. "אמרתי את העיקר. שמעת. תהיי מוכנה לסוף השבוע."

"רגע," היא עצרה אותו. "כתובת? אני אפילו לא יודעת איפה הם גרים בצפון."

"אחר כך," הוא נופף בידו וכבר צעד משם, משאיר אותה על המדרכה הלוהטת של תל אביב, כאילו סגר את כל הסאגה המשפחתית בחתימה אחת.

נטע נשארה לעמוד. לא כעס – פליאה. פליאה טהורה ומזוקקת. היא נשמה עמוק, החליטה לא להרוס לעצמה את הערב, ונכנסה לסופרמרסדק השכונתי. גבינה, לחם, משהו מתוק לנשמה. בתור לקופה, בדיוק כשהיא הושיטה יד למסטיק מנטה, מישהי טפחה לה על הכתף.

"נטע! איזה קטע!" זאת הייתה יעל, קולגה מהקומה השנייה, מישהי שראתה והבינה. "את נראית כאילו שדדו אותך באמצע היום."

"כמעט," חייכה נטע. "בעלי החליט לשלוח אותי למשימה הומניטרית בצפון."

"מה?"

"לטיפול בהורים שלו."

יעל עצרה את העגלה. "רגע, להורים שלו יש בת, לא?"

"יש. מיכל."

"אז תני לי להבין," יעל צמצמה עיניים. "אמיר ומיכל החליטו ש… את תהיי המטפלת. בעוד מיכל ממשיכה בחייה ואמיר ממשיך בקריירה."

"זה התקציר, כן."

"נטע, זה בדיחה?" יעל כמעט צחקה. "איך הוא אמר לך את זה? 'מותק, ארזי תיק, סבא וסבתא צריכים חיתול'?"

"משהו כזה. בסגנון צבאי."

"ושתקת?!"

"יעלי, מה את רוצה שאני אעשה? שאני אצרח עליו ליד עגלת העגבניות? יש לי תוכניות אחרות."

"איזה תוכניות?" יעל הביטה בה בחשדנות.

"לשתות קפה טוב," נטע זרקה את המסטיק לעגלה. "ולחשוב על תוכנית אמיתית."

בערב, בדיוק כשנטע פתחה נטפליקס ועמעמה אורות, צלצל הטלפון. על הצג התנוסס השם "מיכל גיסתי". נטע לגמה מהתה, חייכה, וענתה.

"נטע! מותק! אמיר סיפר לי!" הקול של מיכל נשמע כמו דבש שפג תוקפו. "איזה אלופה את! באמת! אני כל כך מודה לך!"

"על מה את מודה לי?" שאלה נטע בתמימות מעושה.

"על זה שאת נוסעת להורים שלי! אמא שלי הזילה דמעה. באמת, איזה מזל שיש לנו אותך. לי פשוט אין אוויר. הילדים, הבית, הלקוחות… את יודעת איך זה."

"אני מבינה," אמרה נטע, עדיין מחייכת. "אז אמיר אמר לך שאני נוסעת. אוטומטית."

"ברור! הוא אמר שהכל סגור. שאת לוקחת חופש ומגיעה למושב. אמא כבר הכינה לך את החדר."

"מיכל," נטע עצרה אותה, הקול שלה הפך לשקט אך מדויק כמו אזמל. "אני לא נוסעת."

שקט בקו.

"מה?"

"לא. נוסעת. אני לא יודעת מה אמיר דמיין לעצמו, אבל לשמחתי, אני לא מזוודה שהוא יכול לשלוח בדואר."

הקול של מיכל התחלף מיידי. "נטע, אבל… אבל צריך עזרה שם. זה דחוף. מי יעזור להם אם לא את?"

"אולי הילדים שלהם?" הציעה נטע. "את ואמיר. רעיון הזוי, אני יודעת."

"אני?! אני לא יכולה לעזוב הכל! יש לי חיים!"

"ואין לי?" חייכה נטע. "כמה נפלא."

"את מעוותת את המציאות. זאת המחויבות שלך."

"המחויבות היחידה שלי כרגע," אמרה נטע בשלווה, "זה לסיים את הפרק של הסדרה. שיהיה לך ערב טוב, מיכל. תנשקי את ההורים ממני מרחוק."

היא ניתקה. בדיוק כשהניחה את הטלפון, נכנס אמיר הביתה. הוא ניגש למקרר, שלף קוטג', ומרח בנדיבות על לחם כאילו העולם חייך אליו.

"דיברתי עם אמא שלי," אמר בפה מלא. "היא סופרת את הדקות. את צריכה להתקשר אליה, להגיד לה תודה שהיא מסדרת לך חדר."

"ברור שאתקשר," אמרה נטע ונעמדה ליד דלת המטבח. "בינתיים, תגיד לי, מיכל התקשרה אליי. היא אמרה שהיא לא יכולה לעזור כי 'יש לה חיים'. וגם התנדבת להעביר את כל האוגדה עליי."

"אוי, נו," הוא לעס באגרסיביות. "מיכל דרמטית. תמיד הייתה. שכחת?"

"ומה איתך?" היא קיפלה ידיים. "למה אתה לא נוסע?"

"אני?!" הוא כמעט נחנק. "אני עובד! מי ישלם את המשכנתא? מי יממן פה את החיים?!"

"אה," היא אמרה, "אז מסתבר שהחיים שלי עולים בערך חצי משל מיכל. זה אומר שקל למחוק אותי."

אמיר קם, ניגש לארון במסדרון ושלף מזוודה גדולה. הוא פתח אותה על הספה בסלון והחל לזרוק פנימה את הבגדים שלה, בלי קיפול, בלי סדר, כאילו הוא אורז שק תפוחי אדמה.

"מה אתה עושה?" היא שאלה.

"עוזר לך לארוז," הוא אמר בגאווה. "ככה את רואה שאני בעדך. אתה תודתי לי אחר כך."

"אני לא מאמינה," היא מלמלה לעצמה, מתבוננת בו ממיין את חולצות המשרד שלה לתוך תיק הכביסה.

באותו הרגע נשמעה דפיקה בדלת. זאת הייתה יעל, השכנה-קולגה. היא ראתה את המזוודה, את אמיר המיוזע, ואת המבט של נטע.

"הם עוברים דירה?" שאלה.

"לא," אמר אמיר בחיוך. "נטע נוסעת לטפל בהורים שלי בצפון. שליחות משפחתית."

יעל הביטה בנטע. "אמרת שתשתי קפה ותחליטי."

"הוא החליט בשביל שנינו," אמרה נטע.

יעל הפנתה מבט לאמיר. "אמיר, אני אומרת לך בתור חברה וכאישה. תקשיב. ההורים שלך? זאת האחריות שלך ושל אחותך. לא שלה. היא באה לברית איתך, לא לחוזה עבודה. אתה לא שולח אשתך למקום שהיא לא רוצה להיות בו."

"יעלי, אל תתערבי," הוא סינן.

"אני דווקא כן," אמרה יעל. "אני רואה פה מישהי שמנצלת את אשתי. ואני לא אשתוק כשאני רואה עושק."

"עושק?" אמיר הזדקף. "איזה עושק? לתת יד למשפחה זה עושק?!"

"לכפות על מישהי לזרוק את הקריירה שלה בשביל ההורים שלך, כשאתה לא מוכן להזיז את עצמך מילימטר – זה כן," ירתה יעל. "תתבייש."

היא חייכה לנטע, לחצה לה יד, והלכה. אמיר טרק את הדלת בזעם. "זאת הבעיה! כל החברות הפמיניסטיות שלך מכניסות לך רעל לראש!"

נטע לא השיבה. היא ניגשה לארון, הוציאה את שאר הבגדים, וזרקה אותם לתוך שתי מזוודות נוספות.

אמיר התבונן בה, פניו נרגעו. "זהו. טוב." הוא נשם לרווחה. "סוף סוף את מקשיבה לי."

למחרת בבוקר, אמיר התעורר במצב רוח מרומם. הוא ראה את שלוש המזוודות העמוסות במסדרון, את נטע לבושה יפה, עם תיק צד.

"מעולה!" הוא חיכך ידיים. "הזמנתי לך מונית. תהיי אצל אמא שלי עוד לפני הצהריים. אל תשכחי לקנות לה עוגת גבינה בדרך, היא מתה על זה."

"ברור," אמרה נטע.

היא אפילו התקשרה לאמו של אמיר מולו. "שלום מירי," אמרה בחום. "תודה רבה שהכנתם לי חדר. אני כל כך מעריכה את ההשקעה."

"אין בעד מה, מותק!" צהלה האם בטלפון. "אני מחכה לך! יש לי רשימה של דברים. הרופא אמר שאבא צריך פיזיותרפיה, ואת יודעת, הגינה מלאה עשבים…"

"בטח," אמרה נטע. "נתראה."

היא ניתקה. אמיר קם, חיבק אותה חזק. "זאת אשתי," אמר.

הוא סחב בעצמו את המזוודות למעלית, ירד לחנייה, העמיס הכל על מונית, ונופף לה לשלום בנשיקה באוויר.

נטע התיישבה במושב האחורי. הנהג שאל לאן.

"תסע בבקשה למחלף ההלכה," אמרה, "ואז לרחוב ביאליק 12. ברמת גן."

"אין בעיה, גברת," אמר הנהג.

המונית נעלמה בפינה. אמיר עלה הביתה, מזמזם לעצמו, פתח מקדונלד'ס בטלפון, והרגיש כמו מלך העולם.

אבל בשש בערב, הבטן שלו התכווצה. השקט של הבית התחיל לצרום.

הוא שלח הודעה: "הגעת? איך היה?"

לא הייתה תשובה.

הוא חייג. צלצול אחד. שניים. ניתוק.

הוא חייג שוב. מנותק.

אמו של אמיר התקשרה אליו. "אמיר, איפה נטע? הכנתי מרק, חיכיתי. היא לא הגיעה. היא איבדה את הדרך?"

ליבו של אמיר צנח אל בטנו. הוא הביט בטלפון, פעור עיניים.

הוא התחיל להבין. היא לא נסעה להורים שלו.

היא נסעה.

פשוט נסעה.

עם כל הבגדים שלה.

הוא צנח על הספה, מביט בתמונות החתונה על הקיר. האישה שחייכה שם, זאת שחשב שיעמד לצידו תמיד, זאת שארז במו ידיו, פשוט ארזה את עצמה החוצה מחייו.

הוא ניסה להתקשר שוב. שוב פעם. עשרים פעם. ארבעים פעם. שלח הודעות קוליות. "תרימי," הוא התחנן. "בואי נדבר."

הוא התחיל להתקשר ליעל. ואז למיכל. אף אחת לא ידעה כלום, אבל בטון של שתיהן הוא שמע משהו חדש: אדישות. כאילו ציפו לזה. כאילו ידעו שזה הסוף הבלתי נמנע.

למחרת בבוקר, אמיר לא הלך לעבודה. הוא נסע למשרד שלה. חיכה לה בחניון, רתוח, מזיע. כשראה אותה יורדת מרכב לא מוכר, פרץ לעברה.

"איפה לעזאזל היית?! אמא שלי חיכתה לך כמו מטומטמת! איפה המזוודות?! למה הטלפון שלך מנותק?!" הוא צרח, כל גופו רועד.

נטע עצרה. הביטה בו, מסדרת את משקפי השמש. "בוקר טוב, אמיר," היא אמרה.

"אל תעשי לי 'בוקר טוב'! את השפלת אותי! השפלת את המשפחה שלי!"

"אני?" היא חייכה. "לא. אני רק סירבתי להיות האחות הפרטית של ההורים שלך. כמו שהסברתי מראש. לא התחייבתי. לא אמרתי כן. כל זה היה בראש שלך."

"אבל… אבל המזוודות… המונית… את עלית על המונית!"

"עליתי. ונסעתי. למקום הרבה יותר נעים," היא נעלה את דלת הרכב. "אגב, מי שישלם את השכר דירה החודש זה אתה. כי החוזה נגמר בעוד עשרה ימים. ואני לא מחדשת."

הוא החוויר. "את… עוזבת?"

"מזמן," היא ענתה בפשטות.

"נטע, חכי," הקול שלו נשבר לרגע. "אני אוהב אותך…"

"אמיר," היא הסתובבה רגע, מביטה בו בשוויון נפש מוזר. "כשאתה אוהב מישהי, אתה לא אורז אותה כמו חפץ. ועוד דורש שתגיד תודה על הכבוד."

הוא הרגיש את הרצפה נשמטת. מיכל התקשרה אליו באותו רגע, צורחת בטלפון, דורשת לדעת מה קורה עם הטיפול באמא. "קחי את חמש מאות השקלים שהצעת לי לחודש," הוא אמר לה בשקט, "ותקני לעצמך כרטיס טיסה. כי מהיום, את המטפלת."

היא צרחה לתוך הטלפון, אבל הוא ניתק. אמיר התיישב על המדרכה. השמש תל אביב הלמה בו, והוא הרגיש איך כל קירות חייו, שבנה בכזאת גאווה, מתחילים להתפורר. הוא חשב על השקט בדירה, על המרק שאמא שלו הכינה לאישה שלא תגיע לעולם, ועל העובדה שבפעם הראשונה בחייו, החלטה שלו הייתה היחידה שעמדה לבד בחדר ריק.