יואב הניח את המעטפה על שולחן האוכל בדיוק כשנועה סיימה לפרוס עגבנייה. המטבח הקטן בדירתם שבשכונת הדר בחיפה היה שקט, רק הרדיו מלמל משהו על תחזית לגשם שלא הגיע. היא הביטה במעטפה, ואז בו. עיניו היו רציניות, כמעט חגיגיות.
"מה זה?" שאלה, אם כי כבר ידעה.
"תפתחי," אמר וישב מולה, משלים את מעשה ההנחה כמי שסיים מלאכה כבדה.
בתוך המעטפה היה מסמך, מסודר, עם סעיפים. היא קראה אותו באיטיות, והחיוך הקטן שהיה על פניה נמוג. זה היה "הסכם משפחתי". מפורט. עם תאריך יעד: הראשון לחודש הבא.
"את תעברי לגור עם אמא שלי בתל אביב," אמר יואב בקול שלא הותיר מקום לדיון. "תטפלי בה."
נועה הרימה אליו מבט. "תסביר."
"מה להסביר? אמא שלי מבוגרת. היא צריכה מישהו שיהיה איתה. שיבשל, שינקה, שיהיה שם בשבילה. אין לי אח, אין אחות. אני הבן היחיד. זו אחריותנו."
"שלנו," תיקנה נועה, מצביעה עליו ועל עצמה. "שלנו, יואב. לא שלי לבד."
הוא נאנח, עייף מראש. "נו, נועה. אל תתחילי עם הדקדוקים שלך. את עובדת מהבית, לא? מעצבת גרפית. את יכולה לעבוד מכל מקום. אני, לעומת זאת, צריך להגיע למשרד. מה אני אעשה בתל אביב, אסע הלוך ושוב כל יום?"
זו הייתה המחץ שלו, והוא אמר אותה כמי שמגיש הוכחה ניצחת במשפט. "את חופשייה," הוסיף. "אז הגיוני שתהיי שם."
חופשייה. המילה צרבה לה בבטן. חופש פירושו, בשפתו, זמינה. נוחה. לא תכנית חיים, אלא כלי. היא התנגדה לדחף לזרוק לעברו את העגבנייה. "יואב," אמרה במקום זאת, "ההורים שלי גרים בקריות. באותה מידה, גם הם צריכים עזרה. מה אתה אומר, נעבור לגור איתם?"
הוא משך בכתפיו. "הם לא לבד. יש לך אחות בצפון. שתעזור."
"אז עכשיו אתה סופר אחים של אחרים," חייכה חיוך שלא הגיע לעיניה.
הוא הניח את ידו על המעטפה, טופח עליה כעל ראש של כלב נאמן. "זה לטובתנו. לטובת העתיד שלנו. הדירה הזאת בתל אביב, בנווה צדק… היא תהיה שלנו יום אחד. תראי בזה השקעה."
"השקעה," מלמלה נועה. "מעניין. אתה יודע מה ההשקעה שלי? שנתיים מבזבזות את הכישרון שלי על לוגואים לחנויות פלאפל, בזמן שאתה מתקדם בחברה. ועכשיו אתה רוצה שאוסיף לזה גם עבודות בית לאמא שלך."
הטלפון שלו צפצף. הוא הציץ, קם, התמתח. "אני חייב לזוז. יש לי פגישה עם לקוח. נדבר בערב."
"יואב, לא סיימנו."
"נדבר בערב," חזר, וכבר אחז במפתחות. בפתח הדלת הסתובב. "אה, ונועה… תחשבי על זה ככה. לא יהיו לך הוצאות. רק העזרה הקטנה הזאת. ו… תאמיני לי, אני אעריך את זה."
הדלת נסגרה. היא ישבה מול המעטפה, שומעת את ההד של מילותיו. הפעם האחרונה שאמר 'אני אעריך את זה' הייתה כשביקש ממנה לוותר על נסיעה לכנס מקצועי ביוון כדי להישאר איתו בארץ במהלך 'משבר' בעבודה. השבוע, המשבר שלו הפך לקידום, ולחגיגה הוא הזמין את כל החברים, לא אותה.
בצוהריים פגשה את מיכל, חברתה הטובה, בבית קפה בוואדי ניסנאס. מיכל הגיעה על הקורקינט, שיערה פזור, מבטה נוקב כתמיד.
"די, הוא לא באמת התכוון," אמרה מיכל, לוגמת מהאספרסו.
"הוא הניח את ההסכם על השולחן, מיכל. מודפס. ממש. כמו חוזה עבודה."
מיכל הניחה את הכוס. "הסכם? על מה?"
"שאני אוותר על החיים שלי ואעבור להיות הסיעודית הצמודה של חמותי. סעיפים קטנים: בישול, ניקיון, ליווי לקופת חולים. השכר: אולי דירה יום אחד, אולי לא. ללא הטבות סוציאליות."
"הוא השתגע," פסקה מיכל. "בן אדם איבד את המצפון. זאת אמא שלו. מה איתו? שהוא ייקח חופשה ללא תשלום, שייסע. שימצא פתרון כמו בן אדם נורמלי."
"הוא אמר שהעבודה שלי 'גמישה'," אמרה נועה, והמילה נשמעה לה עתה גסה.
"אה, הגמישות המפורסמת," מיכל גיחכה. "גמישות של אישה פרושה 'תעשי הכל בעצמך'. ואחותו? מה עם שיפרה?"
"אין לו אחות," השיבה נועה. "זאת הבעיה. הוא לבד."
"אז הוא צריך להחליט מה חשוב יותר. הקריירה שלא זזה בלעדיו, או אמא שלו. למה שתשלמי את המחיר?"
הן ישבו בדממה. נועה הפכה את המעטפה בידיה. "יש משהו שלא סיפרתי לך. אמא שלו, תמר."
"מה איתה?"
"היא לא סתם איזו אישה זקנה וחביבה. כשהיא באה לבקר, בשנה שעברה, היא העבירה לי ביקורת על כל דבר. איך שאני מבשלת, איך שאני תולה כביסה, איך שאני מדברת. היא אמרה למוטי השכן שאני 'בחורה יפה, אבל לא חרוצה מספיק לבן שלה'."
מיכל נשנקה. "עוד יותר גרוע. את אמורה להיות השפחה האישית של אישה שמזלזלת בך? היא אפילו לא מרגישה בנוח איתך, ועכשיו את אמורה לטפל בה? מה היא חושבת לעצמה, המלכה?"
בדיוק אז, כאילו חשה שמדברים עליה, צלצל הטלפון של נועה. על הצג הופיע השם "תמר". נועה הראתה למיכל, וזו סימנה לה לענות על רמקול.
"נועה, מותק," קולה של תמר היה מתקתק. "יואב סיפר לי! איזו הקלה, איזו ברכה. כל כך שמחתי! את יודעת, אצלי הבית קטן, אבל נעים. סידרתי לך פינה בסלון, ליד המזגן. תהיה לך פרטיות."
"פרטיות," חזרה נועה על המילה. פינה בסלון.
"כן, כן. חשבתי גם על חלוקת עבודה. בבוקר שוק הפשפשים צמוד, תוכלי לקנות לי ירקות. בצוהריים תבשלי, אני אוהבת אוכל ביתי. ובערב, טוב, בערב יש לי את הסדרה שלי, אבל תוכלי לסדר את המטבח. נוח, נכון? כמו בבית."
כמו בבית. נועה דמיינה את עצמה על מזרון בסלון, מוקפת בתמונות של תמר ויואב, מקלפת תפוחי אדמה בזמן שהאישה מתבוננת בה בבוז.
"תמר," אמרה נועה, קולה חלק כמשי. "זה באמת נשמע מאורגן. אבל יש לי שאלה קטנה."
"בבקשה, מותק."
"הבנתי שיואב הבטיח לך שאני אבוא. אבל… האם שאלת את עצמך פעם מה אני חושבת על כל זה?"
שתיקה. "מה זאת אומרת?"
"זאת אומרת, נגיד, אישה בת שלושים ושלוש, עם קריירה, חיים, חברים, בעל. האם חשבת לרגע שהיא אולי לא תרצה לבלות את השנים הקרובות בניקיון אסלות בדירתך תמורת פינה בסלון?"
"אבל… יואב אמר… את אשתו. זאת החובה שלך."
"חובה," אמרה נועה. "יופי. אז רק לידע כללי, יואב לא דיבר איתי. הוא הודיע לי. וכשמודיעים לי, אני נוטה לא להסכים. אז תגידי, אולי תרצי שאשלח לך מספר של מטפלת מקצועית? יש לי חברה שעוסקת בזה. יואב יוכל לשלם לה. הרי הוא כל כך דואג לך, נכון?"
תמר פלטה צליל חנוק. "אני… אני אדבר עם יואב."
"בבקשה," אמרה נועה וניתקה.
מיכל פרצה בצחוק. "שברת אותה."
"עוד לא שברתי כלום," ענתה נועה, ועיניה נצצו. "רק התחלתי."
היא חזרה הביתה בחמש. יואב מצא אותה בחדר העבודה, מול המחשב. על שולחן האוכל חיכתה לו ארוחת ערב מכוסה בניילון, אבל הוא לא שם לב. הוא ניגש ישר לדלת החדר.
"נועה. אמא שלי התקשרה. היא הייתה נסערת."
היא הסתובבה על הכיסא. "באמת? סיפרה לך על המטפלת שהצעתי? את יודעת, חשבתי שסוף סוף אמצא פתרון אמיתי."
"את צוחקת עליי," אמר, ליבו מתרוקן. "את מתנהגת כמו… כמו איזו אנוכית."
"אנוכית," היא חזרה על המילה, טועמת אותה. "מעניין. תראה, יואב, אני מבינה שאתה דואג לאמא שלך. באמת. אבל למה הדאגה שלך פירושה תמיד ויתור שלי? למה ה'אחריות' תמיד נוחתת עליי? האם אי פעם, בארבע שנות נישואינו, ויתרת על משהו משמעותי למעני?"
"אל תסובבי את זה," הוא התחיל לצעוד בחדר. "הפעם זה רציני. אי אפשר לדחות. אם לא תלכי, מי יטפל בה?"
היא קמה. ניגשה לארון, שלפה מזוודה קטנה. "יפה ששאלת. התחלתי לארוז."
יואב הביט, נדהם. בתוך המזוודה היו בגדיו שלו.
"מה את עושה?"
"אורז לך," אמרה בשלווה. "אתה צודק, מישהו צריך לנסוע לתל אביב. רק חבל שטעית במועמד. אם אמא שלך כל כך זקוקה לך, לך. קח חופש מהעבודה. תהיה איתה. תבשל לה, תנקה לה, תלווה אותה לקופת חולים. הרי אתה הבן המסור. לא?"
"אני לא יכול!"
"למה לא? מפחד? אין לך זמן? או שאולי, רק אולי, החיים שלך נוחים לך בדיוק כמו שהם, ויותר קל להקריב את החיים שלי?"
הוא פער את פיו. היא סגרה את הרוכסן. "המזוודה שלך מוכנה. או שאתה נוסע אליה, או שאני עוזבת. אבל לא למקום שתקבע. למקום שבו יעריכו אותי. אולי אסע לכנס ביוון, סוף סוף, כמו שרציתי לפני שנתיים."
"את לא תעזבי," הוא לחש. "את אוהבת אותי."
"אהבה היא לא הסכם שתלן," היא אמרה, והושיטה את המזוודה. "אהבה לא מדפיסה פקודות. עכשיו בחר. תל אביב, או לבד."
הטלפון שלו צלצל שוב. הוא ראה את השם, "אמא", והסס. "תעני," אמרה נועה. "תגידי לה."
הוא לקח את השיחה. "אמא, אני… לא, היא לא תבוא. היא… אני אבוא. מחר."
שתיקה ארוכה מעברה השני של הקו. "אתה? יואב, אתה צוחק? מי יעזור לך? אתה אפילו לא יודע להרתיח מים."
"אז אלמד להרתיח מים," הוא ענה, מביט בנועה. "זה כנראה שיעור שהייתי צריך מזמן."
הוא ניתק, לקח את המזוודה, והלך.
