בחודש שעבר מלאו לי שמונים ותשע. אני גרה בבית אבות בשכונת הדר בחיפה, בחדר קטן של שניים-עשר מטר. יש לי מיטה, ארון עם שלוש מגירות, חלון שפונה לחניון, ועל אדן החלון עציץ בזיליקום שהגננת מהקומה השנייה נתנה לי לפני חצי שנה. הבוקר השכמתי בארבע. לא בגלל כאבי הברכיים, אלא בגלל צליל של יונה שקבעה לה קן מחוץ לתריס. פעם, כשהילדים היו קטנים, גם אני קמתי בלילות. לא מהבחילה בהריון, לא מהשיניים שבקעו — מהכול קמתי. וזה היה בסדר. הייתי קמה, מסתובבת איתם על הידיים בסלון הקטן בדירה בקריית אליעזר, מזמזמת שירים של יפה ירקוני.
עכשיו אני קמה בגלל יונה.
יש לי שלושה ילדים. אמנם ירון, אמיר ויעלי — הילדים שלי. שבעה נכדים. שני נינים. בחישוב יבש, יש לי משפחה גדולה. ירון גר ברעננה, אמיר בראש העין, יעלי באותו רחוב בדירה שפעם הייתה של בעלי המנוח, עוד לפני שמכרנו אותה. לא דיברתי איתה כבר שנתיים. אני לא יודעת למה. בלילות ארוכים אני הופכת את כל הרגעים — מתי לא הקשבתי, מתי לא נתתי מספיק, אולי בחתונה, אולי כשהתגרשה, אולי כשחליתי והם הסיעו אותי לפה ואמרתי לה משהו שלא התכוונתי. אני לא מוצאת תשובה.
אמיר קופץ פעם בחודש, בדרך כלל ביום שישי אחר הצהריים, מביא עוגת שמרים מהמאפייה שליד התחנה המרכזית. ירון בא בחגים. לא בפסח האחרון, אבל בחול המועד סוכות כן. הוא ישב מולי ועיין במכשיר, דיבר עם מישהו מהעבודה. הוא ענה למנהל הסניף, רשם איזה מייל קולי, ישב אצלי עשרים דקות. המזגן זמזם. חוץ מזה — דממה.
היחיד שנכנס לכאן כל יום הוא סמיר. הוא לא נושא את השם שלי. סמיר הוא המטפל מבית החולים האיטלקי — בחור צעיר, בן שלושים בערך, עם זיפים עבים ונעלי ספורט שתמיד חורקות בפרוזדור. כל בוקר בשבע וחצי הוא מגיע, מניח יד חמה על הכתף שלי ומודד לחץ דם. אומר "בוקר טוב, שולמית, איך ישנת?" ואני עונה לו "לא רע". לפעמים הוא מביא לי עיתון. לפני שבועיים הוא שם לב שהתהילים שלי על השידה, עיין בו רגע ושאל איזה מזמור הכי אהוב עלי. ישבנו חצי שעה ודיברנו על פרק כ"ג. חצי שעה שלמה — אף אחד מהילדים שלי לא ישב איתי ככה בחודשים האחרונים.
פעם, בערב שבת, כל המשפחה הייתה מתאספת. הייתי פורסת מפה לבנה על השולחן בסלון, מדליקה נרות, ואבא שלהם היה חוזר מבית הכנסת בתשע וחצי ומתחיל לחתוך חלות. ירון ואמיר היו מתווכחים על פוליטיקה, יעלי הייתה מביאה סלט חצילים, והנכדים היו מתרוצצים במרפסת. הייתי יושבת בראש, מתבוננת, שותקת. חשבתי שזה יימשך לנצח. חשבתי שככה החיים עצמם מתנהלים — רעש, צחוק, מישהו ששופך מיץ ענבים על המפה ולאף אחד לא אכפת.
היום הרדיו שלי מכוון לרשת מורשת. הוא פועל מהבוקר עד הערב. לא כי אני מאמינה כל כך גדולה — אלא כדי שלמישהו יהיה כאן קול חוץ ממני.
לפני חודש מת לי השכן ממול, ישראל. הוא היה יושב במרפסת, מביט בי כשעברתי עם ההליכון, מניף יד. ביום רביעי בלילה אמבולנס לקח אותו. ביום חמישי בצהריים המיטה כבר הייתה ריקה, ועל הדלת תלו שלט קטן של "נפטר". צעקתי על האחות התורנית. אמרתי לה: "איך את בכלל תולה כזה פתק כמו על מקרר שבור?" היא התנצלה. היא לא הבינה למה אני צועקת. היא בת עשרים ואחת, ילדה שבדיוק סיימה קורס.
הלוואי שילדים היו מבינים. לא צריך מתנות. לא צריך צ'קים. לא צריך אפילו שיבואו לכמה שעות. מספיקות עשרים דקות. עשר. שיישבו, שיספרו משהו טיפשי. שיזכירו לי שאני לא איזו אישה בודדה בתוך תיקייה סוציאלית, אלא אמא של מישהו.
ירון התקשר ביום ראשון. הוא סיפר שהתקין שער חשמלי חדש בכניסה לחניה. "תגידי, אמא, אולי לקחת את מפתחות הרזרב של המחסן כשיצאת מהדירה?" שאלתי אותו מה שלום הילדים. הוא אמר: "בסדר". חיפשתי במגירות — באמת, המפתחות אצלי, באיזו קופסת נעליים מאיקאה. אמרתי לו שאני מצטערת. הוא לא ענה. השפופרת השתתקה. שמעתי את הקול של המזגן ברקע. ככה — בדיוק ככה — הרגשתי את השנים שלי.
היו זמנים שיכולתי לעבוד שעות בגינה. כשהיה לי בית קטן עם חצר ליד המפרץ, גידלתי רוזמרין, מליסה, אפילו עץ לימון אחד שנתן פירות כל חורף. הייתי משקה בלילה, כשהירח היה תלוי נמוך והאוויר היה מלוח וקריר. עכשיו כל חצר נראית לי זרה. עכשיו, כשאני מביטה מהחלון, אני רואה מגרש חניה מקורה, פחי אשפה ובניין בטון. כאילו מישהו לקח את כל הירוק בעולם ושם אותו בצנצנת שלא אוכל לפתוח.
אני יודעת שאני לא כועסת. לפעמים נדמה לי שאני אמורה להיות — אבל אני לא. אני פשוט עייפה. עייפה מלחכות. מהבוקר ההוא של יום ראשון, לפני שנתיים, שיעלי לא הגיעה לפגישה השבועית שלנו בחדר האוכל, ומאז — כלום. ניסיתי להבין. התקשרתי פעמיים, שלוש. בפעם הרביעית היא ענתה ואמרה "אני לא יכולה עכשיו, אמא". שתקתי. חיכיתי. היא ניתקה.
אז אני קמה בארבע, כשכולם ישנים. אני לא בוכה. אצלנו במשפחה, בגליציה, לימדו אותנו להחזיק. לקחת מטפחת, להצמיד לשפתיים, להמשיך לקלף תפוחי אדמה כאילו כלום. אבל בלילות האלה, מול האור הכתום של תאורת החירום בפרוזדור, לפעמים יורדות דמעות. אני לא עוצרת אותן.
אם יש משהו שאני רוצה להשאיר, לא כמורשת, לא בצוואה, אלא כמשאלה אחת, פשוטה — זה שמישהו יבין. לא "יבין" במובן המלומד, אלא: שישמע. שיעצור לרגע. שמי שיש לו הורים שעוד אפשר להגיע אליהם, שייקח מעיל ויסע. גם אם לא דיברו חודש. גם אם יש כעס. גם אם "אין כוח". כי הכוח נגמר בסוף — אבל הרבה לפניו נגמר הזמן.
אתמול, בערב, קרה משהו. לא ציפיתי. השעה הייתה שמונה ורבע. ישבתי על הכיסא ליד החלון, מסרקת את השיער הארוך שלי, כמו שסבתא שלי לימדה אותי כשהייתי בת שש — "שולמ'לה, אל תמהרי, השיער מרגיש את היד". הרדיו של רשת מורשת ליווה אותי בשקט. ואז שמעתי דפיקות על הדלת. לא הדפיקות הרגילות של האחות, לא הנקישה של האחראית. שלוש דפיקות מהוססות, כמעט ילדותיות.
"פתוח," אמרתי.
הדלת נפתחה לאיטה. וראיתי אותה. יעלי עמדה במפתן. המזוודה בתחנה המרכזית, דרכון ביד, רשיון נהיגה, פנקס שיקים, תרופות. היא לא נראתה טוב. פניה שדופות, העור מתחת לעיניים כהה, והיא החזיקה בידה זר קטן של חבצלות, הפרחים האהובים עלי. היא עמדה שם, שותקת. גם אני שתקתי.
"אמא," היא אמרה בקול קטן ורעד. "אני לא יכולה בלי שתביני. בעלי… הוא לקח את הילדה. לקח אותה לגרמניה. סידר צו משמורת ואמרו לי בבית המשפט שאין לי סיכוי. ישבתי חודשיים בחדר סגור, לא אכלתי, לא עניתי לטלפונים, לא רציתי שתדעי. התביישתי."
היא התקרבה צעד אחד. "לא ידעתי איך לספר לך. פחדתי שתגידי 'אמרתי לך' — עליו, על הנישואים. פחדתי לראות בעיניים שלך אכזבה."
קמתי לאט. הושטתי ידיים, בלי מילים. הרגשתי איך הכתפיים שלי, שהיו עייפות שנתיים, מתחילות פתאום לשאת משקולת אחרת. היא נפלה לתוך החיבוק שלי כמו כשהייתה בת ארבע, כמו בלילה שירד גשם והיא פחדה מרעמים.
"אין אכזבה," אמרתי לה. "יש לך פה אמא. תמיד הייתה."
היא בכתה, וקולה נבלע בחולצת הכותנה שלי. בחוץ, המזגן של הבניין זמזם. פחי האשפה זזו ברוח. אבל אני שמעתי רק את הנשימות שלנו. ישבנו, אחר כך, על המיטה הצרה, והיא סיפרה הכול. על עורך הדין, על ההליכים, על הרגע שבו ראתה את הנכדה שלי עולה על מטוס בנתב"ג כשאין לה מושג מתי תשוב. דיברנו עד חצות. עד שסמיר, במשמרת לילה, הציץ פנימה ושאל אם הכול בסדר. עניתי לו: "כן, סמיר. עכשיו — הרבה יותר."
בבוקר, יעלי ישנה על הרצפה, על שמיכה דקה שהבאתי לה. התעוררתי בלי שהשעון הפנימי שלי צרח. הסתכלתי עליה. היא נשמה עמוק, כמו פעם, כשהייתה קטנה, ריסיה הארוכים רועדים קלות. ואז הבנתי: לא הכסף, לא הדירה, לא הטכנולוגיה — רק הרגע הזה שווה את כל מה שאני.
היום, כשהיא קמה, ישבנו בחדר האוכל. היא אכלה טוסט מתוק, שתתה קפה חלש. היא הסתכלה עלי ואמרה, "אמא, ננסה להחזיר אותה יחד. ניסע, נלחם. לא אתן לילדה שלי לגדול לבד — רחוקה ממני. תבואי איתי לגרמניה?"
אמרתי לה: "הדרכון שלי עוד בתוקף."
והיא צחקה. בפעם הראשונה מזה שנתיים, שמעתי את הצחוק שלה. בחדר אוכל ריק למחצה, בין קירות צבועים בצבע שמנת, בתוך ריח עדין של חומר ניקוי. או אז הרגשתי: השולחן עוד יחזור להתרחב. החגים עוד יגיעו. אולי לא עוד שנתיים, אולי חצי שנה. אולי אפילו נטוס בעוד שבוע. העיקר שהיא פה. העיקר שמישהו פתח את הדלת.
הלוואי שמי שבחוץ, לבד, אי שם — יבין היום. יפתח טלפון, יזכור. ירים את השפופרת. יגיד רק מילה אחת. לא צריך דרמות, לא צריך התנצלויות. מספיק להגיד "שלום, אמא".
זה מספיק. תאמינו לי.
