HE

הדלת של חדר הניתוח עוד לא הספיקה להיסגר מאחורי המיטה שלי כשראיתי את האחות יוצאת אלי, תינוקת קטנה עטופה

הקיץ בקריית אונו היה דביק במיוחד. המזגן בסלון של ההורים שלי זמזם בקושי, והריח של הבישולים של יום שישי

ארי מעולם לא שכח את הנערה שישבה ליד החלון בשורה השנייה. בתיכון הוא לא העז אפילו להסתכל עליה יותר מכמה שניות.

האישה ההיא היתה מיכל. נטע הכירה אותה רק מרחוק, מהשכונה, אבל שנאה אותה ביסודיות. מיכל היתה כבדת גוף, רגליה

עמדתי במסדרון עם התיק על הכתף, המעיל מכופתר עד הצוואר, מוכנה לצאת. אמיר אפילו לא הרים אליי מבט – הוא

איתמר נכנס בדלת ומייד זרק את המפתחות על השידה הקטנה. ״אמא, שוב השארת את האור במרפסת דלוק כל הלילה.

הגשם הכה בכביש הערבה בלי שום התראה. בשעה ארבע אחה״צ עוד עמדתי בפתח המוסך והזעתי, ועשר דקות אחר כך קיר

המכתב היה מקופל לארבעה, צפוף בתוך מעטפה לבנה פשוטה שמישהו השאיר בתיבת הדואר בלי בול, בלי חותמת דואר

תמיד חשבתי שהקרב הכי קשה בחיים שלי יהיה גירושים. שכשאסגור את הדלת מאחורי בעלי לשעבר, אצא סוף-סוף לחופשי.

אף אחת לא חולמת על זה בילדות. את לא מדמיינת את עצמך בגיל עשר, יושבת בכיתה ומציירת בלב איך יום אחד תעצרי