HE

באותו בוקר, כשמישהו הפשיט מעץ הרימון שלי את הפרי האחרון, לא נתתי לו את התגובה שהוא ציפה לה.

בבוקר ההוא יצאתי לחצר האחורית, ופשוט קפאתי. כל הריצפה הייתה מכוסה ברימונים. מאות. מפורקים, מרוסקים, אחדים

"פגשתי מישהי אחרת, נועה. אני צריך אוויר לנשימה," אמר אסף בערב שישי אחד, בדיוק כשהנחתי את הסירים על השיש.

הפקידה עם התגית ״דנה״ העיפה מבט מלא משמעות, כזה שאת לומדת לפענח רק אחרי שנים של נישואים שבהן את לא בטוחה

– שוב לא ישנת? – נורית הביטה בבעלה במבט ששילב תוכחה ודאגה עמוקה. היא אפילו לא הייתה צריכה לשאול.

הבוקר שוב תפס אותו יושב על הספה בסלון, בוהה בקיר הלבן. יעל הביטה בבעלה מהפתח וחזה שלה התכווץ.

שולה הניחה את הטלפון על השיש והביטה בשעון. ארבע וחצי. עוד שעה וחצי בערך עד שכולם אמורים להגיע.

יוני היה אחרון האנשים בעולם שנועה ציפתה לראות בפתח דלתה באותו ערב שישי. אבל הנה הוא עמד, יחד עם אשתו

יואל, בעלי, מעולם לא הרים את הקול על אחותו יעל. מאז שאני מכירה אותם, היא הייתה הנסיכה הקטנה שלו, השקטה

אחותו של בעלי תמיד הייתה האשה הכי מרשימה שהכרתי. לא בגלל תארים או כסף, אלא בגלל השיער שלה. גלים עבותים