HE
הוויברציה אפילו לא העירה את יוני. הוא שכב שם, נוחר קלות, שקוע בשינה של אדם שמעולם לא הטיל ספק בצדקת מעשיו.
היא נתנה אנחה קטנה וחדה בלילה — ובעלי אמר שזה הכול בראש שלה אני מיכל, אמא של נועה, ובחודש האחרון בתי
אני זוכרת את הרגע הזה עד לפרט הכי קטן. יום חמישי, כמעט חצות. איתן ישב במטבח מול כוס תה קר עם נענע, בדיוק
הזאבה ששמה טוֹפִי יאיר תמיד אמר שהוא לא יודע למה הוא עצר את הרכב באותו לילה. נסע לבד בכביש 90 דרומה
במשך ארבע שנים בקושי פגשו מבטיה את שלו ליותר משתי שניות. היא עברה באחוזה כמו אוויר – ומדי לילה, בלי שביקשו
הטלפון צלצל בחמש וחצי בבוקר. שירה משכה את השמיכה, הושיטה יד לשידה, וראתה את השם "מזכירות בית המשפט"
— ליהי, השתגעת?! — קולו של נמרוד נשמע חלוש כשאשתו נכנסה בדלת השעה מוקדם ממה שתכננה. הוא הביט בה, בטן
הנרות נמסו לתוך צלחות הכסף, והברי ים כבר הפך קר בטמפרטורה של חדר ממוזג מדי. נועה הררי הביטה בשעון בפעם
הנרות בעיצוב ידני על שולחן האוכל כבר הפכו לשלולית שעווה כשמיכל סוף־סוף הבינה שאבנר לא יגיע.
צריך להתחיל מההתחלה. קוראים לי ליאת, אני בת שלושים ושתיים, אחות במחלקה פנימית באיכילוב. בשבתות התנדבתי