HE
אריה התעורר בשש וחצי, כמו בכל בוקר בשנתיים האחרונות. הרדיאטור מתחת לחלון היה קפוא. הוא נגע במתכת, נשף
אמון בן דוד התעורר בחמש וחצי, כמו כל בוקר בשנה האחרונה. המזגן בקיר היה שקט. הוא הניח את כף ידו על הרפפה
– אבא, מה עשית איתו?! – צעקה עלמה והסתערה על אבא שלה, יאיר, ברגע שהוא נכנס לחצר. יאיר קפא ליד השער הפתוח
— אבא, מה עשית איתו?! נטע התפרצה החוצה עוד לפני שהשמש הצליחה לייבש את הטל מהדשא. היא רצה ישר למחסן הקטן
במושב קטן ליד הכנרת גרו שני שכנים, ממש מעבר לגדר. האחד, אהרון, היה מורה בדימוס, אלמן כבן שבעים, עם ידיים
במושב ורדים שבעמק יזרעאל גרו זה לצד זה שני טיפוסים שלא היה ביניהם שום דבר במשותף, חוץ מזה ששניהם התחרו
הערב של חג השבועות ירד על המושב הקטן בגליל, מבושם בריח תבן רטוב ואדמה חרושה. בעוד מיכל עטתה את שביס המשי
איתן מעולם לא האמין באלוהים. הוא היה איש של מספרים, של תוכניות מדויקות ושל הנדסת בניין — הכול צריך היה
עברו כמעט שנתיים מאז שבעלי הלך, אבל השקט בבית עוד תפס אותי לא מוכנה. הילדים גרים בתל אביב, באים כשאפשר
הדממה בבית הפכה לנוכחות של ממש. לא דממה ריקה, אלא כזו שיש לה משקל, כזו שנדבקת לקירות ולרהיטים, שמזכירה