HE

עורכת הדין הופיעה על סף דלתי בשעת ערב מאוחרת. גשם דק טפטף על המדרכות של חיפה, והיא עמדה שם עם מעיל רטוב

השעון על שולחן העבודה במשרד בהרצליה פיתוח הראה בדיוק עשרים ושתיים ושלוש דקות. תשעים ושלושה ימים אחרי

אבי פלד עמד מחוץ לדלת מספר 247 במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים רמב״ן בחיפה, וניסה להיזכר מתי בפעם האחרונה

באותו בוקר, כשמישהו הפשיט מעץ הרימון שלי את הפרי האחרון, לא נתתי לו את התגובה שהוא ציפה לה.

בבוקר ההוא יצאתי לחצר האחורית, ופשוט קפאתי. כל הריצפה הייתה מכוסה ברימונים. מאות. מפורקים, מרוסקים, אחדים

"פגשתי מישהי אחרת, נועה. אני צריך אוויר לנשימה," אמר אסף בערב שישי אחד, בדיוק כשהנחתי את הסירים על השיש.

הפקידה עם התגית ״דנה״ העיפה מבט מלא משמעות, כזה שאת לומדת לפענח רק אחרי שנים של נישואים שבהן את לא בטוחה

– שוב לא ישנת? – נורית הביטה בבעלה במבט ששילב תוכחה ודאגה עמוקה. היא אפילו לא הייתה צריכה לשאול.

הבוקר שוב תפס אותו יושב על הספה בסלון, בוהה בקיר הלבן. יעל הביטה בבעלה מהפתח וחזה שלה התכווץ.

שולה הניחה את הטלפון על השיש והביטה בשעון. ארבע וחצי. עוד שעה וחצי בערך עד שכולם אמורים להגיע.