רות כבר שתתה את כוס התה השלישית שלה, אבל אורה לא שאלה כלום — רק שמה קומקום נוסף על הגז. היה זה סוף אוקטובר, רוח מזרחית יבשה נשבה בחוץ, טופחת על תריסי המטבח הקטנים של הצימר בקיבוץ בגליל העליון. רות הזיזה את השקית בכוס הלוך ושוב, בוהה בנוזל שהתכהה. אורה, אחותה הגדולה, ישבה מולה וקילפה תפוחי אדמה לתוך קערת נירוסטה. הקליפות נשרו ברצף, שקט.
״אולי תאכלי משהו,״ אמרה אורה בלי להרים עיניים.
״אני לא רעבה.״
״אני רואה.״
המשפט שהדהד לה בראש כבר שמונה ימים לא היה קשור לאוכל. היא שמעה אותו בלופ, כמו צלצול של שעון מעורר שלא מפסיק. הבוקר ההוא במסדרון הקר והמצוחצח של בית המשפט השלום בטבריה, אחרי שכל הניירת הסתיימה. יואב נשען אליה מעל למעקה המעשנה ואמר בשקט, עם טון של מישהו ששוקל לעשות לך טובה: "את מיקה אני לא מחזיר. היא שלי. במירפאה הווטרינרית היא רשומה על השם שלי."
הוא לא הביט בה כשאמר את זה. הוא הביט בטלפון.
רות לא צעקה, לא בכתה. היא לקחה את תיק העור המרופט שלה ויצאה אל החמסין שבחוץ. אבל בתוך תוכה, שלוש המילים האלה, "את מיקה אני לא מחזיר", קיפלו את שלושים השנים המשותפות וזרקו אותן לפח. לא בגלל הדירה במושבה, לא בגלל הקליניקה של יואב לפסיכותרפיה שהצליחה יפה, לא בגלל האישה החדשה, שירה, שהייתה צעירה ממנו בשבע־עשרה שנה. כל אלה נמעכו יום אחד באביב, כשאישה שפגשה במקרה ברפת סיפרה לה בעדינות ש"יואב ממש מצא מישהי מקסימה." רות הנהנה לה בנימוס, וחייכה את החיוך של האנשים שיודעים להקשיב כדי לא לקרוס.
אבל מיקה. על זה היא לא יכלה לדלג.
את מיקה היא אספה לפני שבע שנים מתחנת דלק ישנה בכביש הערבה, בדרך חזרה מביקור נוראי אצל אמא של יואב. יואב נהג, רות הביטה בחלון. בקצה המדרכה הסדוקה, ליד פח גדוש, ניצבה קופסת קרטון הפוכה ועליה מין בלורית חומה ורטובה. "עצור," היא אמרה.
"רות, עזבי, אנחנו מאחרים."
"עצור לי."
הוא עצר, והיא ירדה. גור כלבים קטן, גזע לא ברור, צבע חיטה, אף ורוד ורטוב, רעד בתוך הקופסה כמו עלה. היא לקחה אותו על הידיים, עטפה בסוודר שלה. יואב הביט בה, חיוך קטן על הפנים: "הכלב שלך. לא שלי. אחריות מלאה."
"שלי," היא אמרה. והוא באמת היה שלה.
בבית האכילה אותו מטפטפת, כל שלוש שעות, גם בלילה. שבוע ראשון הוא לא פקח עיניים, רק בכה בחרישיות ודחף אפו לתוך כף ידה. היא ישנה על הספה ליד הכלב, שמה לו בקבוק מים חמים עטוף במגבת. כולם אמרו לה שאחרי גיל חמישים את כבר לא יולדת, אבל מיקה הייתה הלידה המאוחרת שלה. הוא גדל, התמלא, נעשה כלב גדול, שעיר, עם עיניים חומות וחכמות שידעו מראש אם היא עצובה. תמיד ישן בצד שלה, על הרצפה ליד המיטה, עם צעצוע בובת גזר מרופטת בפה. הבובה הזאת עברה איתם כל סיבוב בחצר, כל נסיעה לכנרת, כל לילה לבן.
בבוקר השמיני במטבח של אורה, רות עמדה ליד כיור המטבח הקטנטן, הדיחה ספל בפעם השלישית, כשראתה את הטלפון רוטט. "דליה, שכנה מלמטה" צץ על המסך. היא ענתה.
"רות, את יושבת?"
"דליה, מה קרה."
השכנה דיברה מהר, בקול הלוחש של מי שמדווחת מהמקלט. שירה, החברה של יואב, ארזה מזוודה שלושה ימים אחרי שמיקה הגיעה. נסעה. ומאז, הכלב שלה, מיקה, מיילל. לא נובח, מיילל. בלילות זה עובר ליללה דקה כזאת, כמו תינוק. השכנים מלמעלה איימו להזמין משטרה. ויואב? יואב הסתגר בבית, לא פותח דלת, לא עונה לטלפון. לא מוציא את הכלב. השכנה לא יודעת מה איתו.
רות הודתה לה וניתקה.
אורה, שנעמדה לידה, הביטה בה ארוכות ואמרה בקול שקט: "אל תתקשרי אליו, רות. שיתמודד."
"אני לא מתקשרת."
ובאמת לא התקשרה. כל הערב ישבה על המרפסת הקטנה, הביטה בעמק החשוך, בחשמל הראשון שהבהב ביישוב שממול. בלילה נכנסה למיטה, לקחה את הטלפון, הניחה, לקחה שוב. בחצות שמעה את אורה מתרוממת ממיטתה, באה אליה, לוקחת לה את הטלפון מהיד בעדינות ומניחה על השידה.
בבוקר התשיעי, הוא התקשר.
רות בדיוק הוציאה מהתנור פוקצ'ות שאורה התעקשה שתלמד להכין. הידיים שלה היו לבנות מקמח. היא ראתה את השם על הצג, "יואב," והלב שלה לא האיץ. רק משהו שקט וידוע מראש התיישב במקום. היא ניגבה את ידיה במגבת הכלים, לקחה את הטלפון.
"רות."
קולו היה צרוד, לא קולו. כמו נייר זכוכית רטוב. וחלש. ברקע, הרחק, משהו יילל דק, חרישי, כאילו החיות של הבית בכתה.
"תגידי משהו," הוא אמר, והיא לא אמרה דבר.
"הוא לא אוכל, רות. חמישה ימים. והמים… תראי, שלשום עוד ליקק, אבל מאתמול הוא אפילו לא ניגש לקערה. הווטרינר אמר דיכאון. הוא שוכב ליד הדלת. על השטיח הקטן שלך בכניסה. זה ששמת עליו תמיד את הנעליים."
היא ראתה בעיני רוחה את פרוזדור הבית שלהם. את השטיחון הצהוב. את הגוף השעיר והגדול מכווץ עליו, נושם בקושי.
"רות, שירה הלכה. אני… אני לא יודע מה לעשות. הוא מסתכל דרכי. הוא אפילו לא מכשכש. בואי. תקחי אותו. אני לא יכול. בואי."
ושם, סוף סוף, בקול השבור שלו, נשמע רסיס של הבנה.
היא לא שמחה לאידו. היא לא שמחה בכלל. היה שם רק דבר אחד, ברור ומדויק: מיקה מחכה לה. היא חיכתה מספיק.
"אני בדרך," היא אמרה, וניתקה. אורה עמדה בפתח, מושיטה לה בשקט את מפתחות הסובארו הישנה.
"קחי. דלק מלא. ואני מכינה פה את השמיכה שלו. את השמיכה החומה מהארון."
הדרך מטבריה צפונה עברה מהר. הכינרת נוצצה לה מימין, אור אוקטובר חד וצלול שטף את השמשה. היא עברה את הצומת שממנו פונים לבית החולים פוריה, את הפרדסים, את צומת גולני. בראש שלה התחלפו תמונות: מיקה נובח כשהיא חוזרת מהעבודה, מיקה רץ אל המים בחוף של האון, ראשו השעיר מבצבץ מעל הגלים, הבובה הירוקה המרופטת שלו תלויה לו מהפה.
היא נסעה בלי מוזיקה, בלי חדשות. רק חלון קצת פתוח והרוח.
ברמת ישי ראתה תחנת דלק מוכרת. עצרה. קנתה שניצלונים חמים באריזה, פתחה אותם בחוץ, ישר על מכסה המנוע של הרכב. היא ידעה. הוא לא יוכל לסרב.
בכניסה למושבה הכול נראה זהה, אבל זר. הבית הדו־משפחתי, עץ הזית בחצר הקדמית, תמרור "זהירות ילדים" שמישהו צייר עליו גרפיטי קטן של לב. היא חנתה, ירדה מהאוטו. יואב פתח את הדלת.
הוא נראה רע. לא רע של דרמה, רע של התפוררות איטית. חולצת טריקו אפורה, זיפים לבנים, ריח של עשן סיגריות סגור מדי. הוא לא אמר מילה, רק נסוג הצידה.
בפנים היה חשוך. תריסים מוגפים. הכיור מלא כלים, עיתונים על הרצפה. ובכניסה, ממש על השטיח הצהוב הקטן, מיקה.
הוא שכב פרוש, אבל לא נינוח. כמו שק שומט. עיניו החומות, שהיו תמיד כל כך חיות, הביטו בה משם, עמוק. אוזניו, שעירות וגדולות, רעדו. הוא לא קם. רק הרגל הקדמית רעדה מעט.
רות ניגשה. התכופפה. לא קראה לו, לא שלחה ידיים. רק כרעה ברך על השטיח, ממש מול הפרצוף הפרוותי.
הוא הרחרח. אפו הרטוב נגע במפרק ידה. ואז, לאט, בכבדות אין קץ, הוא קם. הוא רעד על הרגליים, כמו כלב זקן פי כמה מגילו. הוא ניגש אליה, טמן את ראשו תחת זרועה, וגופו רטט.
יואב עמד למעלה. היא שמעה אותו מדבר. "אני מצטער, רות. אני אחזיר לך הכול. את הקליניקה, את… תני לי הזדמנות." והיא לא שמעה. לא באמת. הייתה לה רק מיקה.
"איפה הרצועה?" שאלה, ולא הסתובבה.
"ליד הדלת. איפה שתמיד."
"קערה."
"במטבח."
"תביא את הגזר שלו."
הוא הלך, חזר תוך רגע, הושיט לה את הבובה ביד רועדת. היא תפסה את הרצועה, קערה, גזר. מיקה, עכשיו, כישכש בזנב. לאט, חלוש, אבל די.
היא לא אמרה שלום. הובילה אותו החוצה על רגליים כושלות. בדלת, יואב קרא שוב בשמה. עכשיו ברצינות, כמו מישהו שמתחיל להבין מה בדיוק איבד. "רות. תגיד לי רק אם…"
היא לא ענתה. היא הסתובבה, סגרה את הדלת מאחוריה בשקט, בלי טריקה.
באוטו, מיקה התיישב על המושב הקדמי, ראשו על ירכה. הוא היה קליל, קל מדי. היא האכילה אותו חתיכת שניצל. הוא לקח בעדינות, אחר כך ברעבתנות. והיא בכתה. לא מיאוש, לא מכאב. מהקלה. הדמעות פשוט זרמו להן, והיא הניחה להן.
הם נסעו צפונה. השמש ירדה אל מאחורי הרי הגליל התחתון, צובעת את השמיים בכתום כהה. בשלב מסוים, מיקה נרדם, ראשו כבד על הברך שלה, נוחר קלות, בטוח.
בקיבוץ, אורה חיכתה על המדרגה. היא לא אמרה הרבה. רק רכנה, שרטה לאוזני מיקה בדיוק במקום הנכון, והושיטה לו קוביית גבינה קטנה. הוא לקח אותה, לאט, כמנהגו לקחת דברים יקרים.
בבית, ליד המיטה, חיכתה לו השמיכה החומה. הוא הסתובב עליו, דחק, נאנח אנחה עמוקה של כלב שעבר מסע. רות השכיבה לידו את בובת הגזר. הוא הניח עליה כף רגל, עצם עיניים. נשם עמוק.
באותו לילה, מאוחר, הטלפון זמזם. על הצג התנוסס השם "יואב". רות הביטה בטלפון עשר שניות, אולי שתים־עשרה. מיקה ישן, והוא חלם, כפות רגליו נעות קלות כאילו רץ. היא כיבתה את השיחה. הפכה את הטלפון על המסך.
שכבה על גבה. בחוץ, הרוח שרקה בין הברושים. אבל כאן, בתוך הבית, היה שקט. סוג אחר של שקט. שקט שחוזרים אליו.
