בחיים לא הזמנתי אותה לקפה. גרנו דלת מול דלת במסדרון הצר של רחוב יפה נוף בחיפה שתים עשרה שנה. "בוקר טוב" במעלית, "שבת שלום" ליד תיבות הדואר, וגם זה רק בערך פעם בחודש. הכול השתנה בחורף שעבר, כשהגוף שלי פשוט קרס.
הייתי לבד. הבן עבר עם המשפחה שלו לקנדה שנתיים קודם. חברות טובות היו לי בתל אביב ובבאר שבע, אבל ביום רביעי בבוקר, כשהראש הסתובב והרגליים רעדו, הבנתי שאין לי כוח אפילו להושיט יד לטלפון. קדחת גבוהה, גוף כואב, הלשון יבשה כמו נייר זכוכית. ניסיתי לקום לשירותים ונאלצתי להישען על הקיר כל הדרך.
ביום השלישי שמעתי נקישות על הדלת. חלשות, מהוססות. לא הגבתי. הדפיקות התחזקו.
"גברת לוי? זאת אורנה, מהדלת ממול."
נאנחתי. אורנה. האישה שתמיד לבשה חולצה לבנה מכופתרת וסחבה תיק בד כחול. בערך בת שישים וחמש, כמוני. מעולם לא שאלתי אותה מה היא עושה, איפה היא עבדה, אם יש לה ילדים.
"אני בסדר," ניסיתי לצעוק, אבל הרעש שיצא מהגרון שלי היה חלוש כמו מיאו של חתלתול. "הכול טוב."
המפתח הסתובב במנעול. מתברר שמנהל הבניין נתן לה עותק לפני שנים, במקרה חירום. היא מצאה אותי שרועה על הספה בסלון, עטופה בשמיכה דקה, מזיעה ומקפיאה בו זמנית.
"די," היא אמרה בשקט. "אני כאן."
היא לא שאלה שאלות מיותרות. לא שאלה "למה לא התקשרת" או "איפה המשפחה". היא פשוט נכנסה למטבח, פתחה את המקרר הריק כמעט לגמרי, והתחילה לבשל. מרק עוף. הריח מילא את הבית.
במשך שבעה ימים היא הגיעה כל ערב. בשעה שש וחצי בדיוק. הביאה אוכל טרי, סידרה את התרופות על השידה ליד המיטה, החליפה מצעים, אפילו השקתה את העציץ היחיד שהזנחתי. היא אף פעם לא נשארה יותר מדי. רק שאלה: "צריך משהו?" וכשעניתי "לא, תודה," חייכה ונעלמה.
ביום השביעי התעוררתי בבוקר והבנתי שהצלחתי לשבת בלי שהעולם יסתובב. הדירה הייתה נקייה. אגרטל קטן עם רקפות עמד על השולחן. על דלת המקרר, מוחזק בפס הדבקה, היה פתק קטן מקופל. כתב יד עגול ומהודק, באותיות קטנות:
"תודה שלא המשכת ללכת באותו יום. בחיים לא שכחתי."
בהיתי במילים האלה ארבע דקות. איזה יום? מה עשיתי? לא הכרתי את האישה הזאת.
כשאורנה הגיעה באותו ערב, מצאה אותי יושבת במטבח, הפתק פרוש מולי על השיש. היא עצרה בפתח. הורידה את התיק הכחול מהכתף. התיישבה מולי.
"שתים עשרה שנה חיכיתי," אמרה.
"למה?"
היא הביטה בידיים שלה. אצבעות ארוכות, מטופחות. טבעת נישואין דקה.
"לפני שתים עשרה שנה בעלי נפטר. פתאום. התקף לב, לא הספיקו להגיע. נותרתי לבד עם חובות שהשאיר, משכנתא, הלוואות. הייתי בטוחה שאאבד את הדירה. היו לילות שלא קמתי מהמיטה, רק בהיתי בתקרה וחשבתי שהכול נגמר."
היא עצרה. בלעה רוק.
"יום אחד חזרתי מהעבודה ומצאתי שקית ליד הדלת שלי. לא שקית מהסופר השכונתי, סוג אחר, עם ידית בד. בתוכה היו מוצרי יסוד – אורז, שמן, קמח, פסטה. ומעטפה לבנה קטנה. בפנים היו שלוש מאות שקלים במזומן. ופתק."
"איזה פתק?" לחשתי, למרות שידעתי. איזשהו זיכרון עמום התחיל לבצבץ מתחת לערפל של השנים.
"הפתק אמר: 'זה גם יעבור. את לא לבד'."
נשימתי נעתקה.
פתאום הכול חזר אליי. ראיתי את עצמי לפני שתים עשרה שנה, יורדת במדרגות של הבניין. ראיתי את אורנה יוצאת מהדלת שלה, פנים חיוורות, עיניים שקועות. שמעתי שמועה משכנה אחרת על האישה מ-ד' שנקלעה לצרות. לא הכרתי אותה, אפילו לא ידעתי את השם שלה. אבל באותו ערב הלכתי לסופר, קניתי קצת יותר ממה שהייתי צריכה, הוצאתי את כל המזומן שהיה בארנק, כתבתי את הפתק ההוא, השארתי את השקית והמעטפה ליד הדלת. ברחתי למטה בלי להביט לאחור. הרגשתי מבוכה, לא יודעת למה. למחרת, שכחתי מזה. כאילו אף פעם לא קרה.
"איך ידעת שזאת אני?" שאלתי.
"לא ידעתי מיד. אבל שבוע אחרי זה, ראיתי בלוח המודעות בחדר המדרגות מודעה. 'מוכרת אוסף תווים ישן'. כתב היד היה זהה."
היא חייכה חיוך קטן. "שמרתי את הפתק ואת המודעה. חיכיתי. לא ידעתי מתי תגיע ההזדמנות. אבל ידעתי שיום אחד היא תגיע."
"אורנה… אני… עשית כל כך הרבה יותר ממה שאני עשיתי אי פעם."
"לא," היא הניחה את ידה על היד שלי. זו הייתה הפעם הראשונה שהיא נגעה בי. "בזמנו, המכתב שלך היה הדבר היחיד שהחזיק אותי בחיים. לא הכסף. לא האוכל. הידיעה שמישהי זרה לגמרי רואה אותי. שבחרת לעצור. לא להמשיך ללכת."
ישבנו בשתיקה. המטבח התמלא באור שקיעה ורדרד-כתום שחדר מבעד לחלון הפונה לים. אחרי דקה ארוכה קמתי. חיבקתי אותה. היא הייתה רזה יותר מששיערתי, והריחה אבקת כביסה לימונית.
היום, אורנה היא לא השכנה מדלת ממול. בימי שישי אנחנו שותות יין לבן במרפסת שלה, המקום היחיד בבניין שרואים ממנו את מפרץ חיפה. כשהבן שלה הגיע לביקור בפסח, בישלתי להם גפילטע פיש. כשיש לי תור לרופא, היא מתעקשת לבוא איתי.
לפני שבוע היא השאירה לי פתק חדש על דלת המקרר. "שתי נשים זקנות שותות המון יין לבן. אוהבת, אורנה."
הצמדתי אותו עם אותו פס הדבקה, ליד הפתק הראשון.
