במושב ורדים שבעמק יזרעאל גרו זה לצד זה שני טיפוסים שלא היה ביניהם שום דבר במשותף, חוץ מזה ששניהם התחרו מי יגדל את עץ הלימון המרשים ביותר בחצר.
שלמה, אגרונום בפנסיה, היה בן שבעים ושתיים שהתעורר כל בוקר בארבע וחצי. הוא השקה את העץ שלו בדיוק פעם בשבוע, תשעה ליטר מים מדודים מדלי ישן ומחורר, גם כשבחוץ היה חמסין של ארבעים מעלות. דשן הוא נתן פעמיים בשנה, וגם אז רק חופן קומפוסט מהערימה שהתסיסה לו מאחורי הלול. העץ שלו היה נראה על הפנים — גזע דקיק, עלווה בגוון ירוק-אפרפר חיוור, לימונים קטנים וחמצמצים.
ממול גר אמוץ חדד, בן חמישים ושלוש, בעלים של חברת "אקלים קריר" למזגנים תעשייתיים. בחצר שלו נח עץ הלימון הכי מפואר בין חדרה לטבריה — נוף עצום בקוטר שבעה מטרים, עלים ירוקים כהים ומבריקים כמו לק ג'ל, פירות צהובים-זרחניים בגודל אשכולית קטנה. אמוץ דאג שהוא יקבל הכול. טפטפות מדויקות השקו אותו פעמיים ביום במים מסוננים שעברו דרך מסנן של ארבעת אלפים שקל. הוא פיזר דשן כימי איטלקי כל שבועיים, ריסס בחומרי הדברה אורגניים מול כנימות, והיה יוצא כל ערב עם מספריים יפניות לגזום כל ענף שצמח חצי סנטימטר לכיוון הלא נכון. "צמח זה כמו ילד," היה אומר לשכנים, "צריך הכוונה צמודה."
שלמה היה צופה בו מהמרפסת שלו, שותה קפה שחור מספל פח מצ'וקמק, ומחייך חיוך קטן מתחת לשפם. ירדנה אשתו עוד ניסתה לדרבן אותו פעם: "שלמה, תראה איזה עץ יש לו. ואצלנו? בושה." שלמה גירד את הסנטר ואמר רק: "שורשים, ירדנה. מה שרואים למעלה זה לא מה שקובע."
בחודש נובמבר הגיעה למושב תחזית שלא ראו כמוה שנים — "סופה טרופית חריגה בעמקים". בשישי בערב התחיל לרדת גשם שהלך והתחזק למטר של דליים הפוכים. בחצות פרצה רוח מזרחית שהשמיעה יללה כמו של בהמה פצועה. ארובות קרמיקה עפו, פחי מיחזור התגלגלו ברחוב כמו כדורי באולינג, והחשמל נפל בכל האזור.
בשש בבוקר, כשהשמיים עוד היו בצבע פח מעוך, יצא אמוץ לחצר. הטלפון עם הפנס ביד ימין רעד.
העץ שלו, התכשיט של המושב, היה שרוע על הצד. שורש עבות אחד, כמו יד שבורה, בצבץ מתוך בור ענק באדמה. הפירות הלא-בשלים היו מרוסקים על מרצפות הטרוורטין שהביא מאיטליה. ליד הגדר עמד שלמה, בוחן את הנזק בשקט.
אמוץ הסתובב אליו, טיפות גשם מעורבות בזיעה על מצחו. "אני לא מבין… תראה את שלי. ותראה את שלך." הוא הצביע על חצר שלמה. עץ הלימון הדלוח והאפור עמד יציב. עלווה רטובה נוצצת, ענפים כפופים מעט אבל שלמים, אפס שברים. אפילו חמישה לימונים קטנים עוד נאחזו בענף התחתון.
"איך?!" הקול של אמוץ נשבר. "השקיתי אותו במים הכי נקיים. דישנתי אותו מדי שבוע. הגנתי עליו מקור, מחום, ממזיקים. נתתי לו הכול."
שלמה תחב את ידיו לכיסי הפלנל הקרועה. הרוח עוד שרקה חרש בין הבתים. "בדיוק בגלל זה," אמר. "נתת לו הכול. אז למה שהוא יפתח שורשים?"
אמוץ מצמץ. שלמה התקרב צעד אחד.
"העץ שלי, מהרגע שהוא היה שתיל, קיבל מים פעם בשבוע. לא טיפה יותר. כשהוא רצה לשתות, הוא היה חייב לשלוח שורשים למטה, לחדור דרך שכבות של טוף וסלע גיר עד למי התהום. הוא נאבק כל קיץ. השורשים שלו, אמוץ… הם מגיעים לעומק של חמישה מטרים לפחות. הם עוטפים את הסלעים. הסופה הזאת עקרה לך את העץ? שלי מחזיק את כל החצר. כשהוא צריך מים, הוא מוצא לבד."
שתיקה. אמוץ הסתכל שוב על השורש השבור שלו, על הגזע שהתגלה כקליפה דקה וריקה מבפנים. ארבע שנים של טיפוח, חומרים מיובאים, מים מסוננים — והכול התפרק בשמונה שעות של רוח.
יומיים אחר כך, בשני בבוקר, שלמה שמע רעש של את חפירה. הציץ מעבר לגדר. אמוץ, לבוש בסרבל עבודה זול, ניקה את השטח ההרוס. בין ההריסות, בתוך בור רדוד, שתל שתיל לימון חדש ועלוב למראה, קנוי במשתלה זולה בוואדי ערה. לידו נח דלי פלסטיק פשוט.
שלמה לא אמר כלום. חזר פנימה, מזג לעצמו קפה מהפינג'אן. על השיש הונחו שלושה לימונים קטנים, חמצמצים, מושלמים.
ירדנה הביטה בו מהכיור. "מה, לא תגיד לו מזל טוב?"
שלמה לגם מהספל. "הוא כבר יבין לבד," אמר. "כשיגיע החמסין."
