אמון בן דוד התעורר בחמש וחצי, כמו כל בוקר בשנה האחרונה. המזגן בקיר היה שקט. הוא הניח את כף ידו על הרפפה, החזיק, הסיר. בשבע בדיוק התקשר מיכאל, השכן מהמשק ליד, מי שהיה איתו חודש שלם בתוך התיקון של הטרקטורון הישן לפני שלוש שנים.
– תשמע, יש לי עניין. לאחות של רוני יש גורים, המלטה טובה. בוא איתי, הא? רק תראה.
– לא צריך.
– עמוס. רק תראה. אני אצלך בעשרים דקות.
אמון התיישב על שרפרף המטבח. הרגל חרקה, הוא תכנן לתקן אותה עוד בחורף שעבר. מהתריסים נכנס אור צהוב ורך. הוא הביט בספל, הביט בטלפון.
– בעשרים דקות, – אמר.
הם נסעו צפונה, לאחד המושבים מאחורי עפולה. בחצר ישבה אישה רזה עם כובע קש רחב שוליים ועישנה מקטרת קטנה. ריח של חציר רטוב, אספסת, עשן עץ מהמנגל של השכנים. בתוך מכלאה מרושתת שכבה כלבה כנענית, גבוהה, דקת גפיים, הבטן עוד רפויה מההמלטה. היא הרימה את ראשה, הביטה באמון ארוכות, והחזירה אותו אל הכפות.
חמישה גורים התגודדו סביבה, שמנמנים, חוליים, עיניים כחולות של יונקים, מטופחים, פרוות מבריקות. השישי ישב בפינה, מאחורי דלי הפוך. אוזנו האחת הייתה מקופלת פנימה כמו דף שמישהו ניסה ליישר ולא הצליח. הפרווה זיפית, ובירך האחורית היה כתם ורדרד שבו לא צמח שיער. הוא לא ניגש כשפתחו את הדלת, רק סובב מעט את הראש.
– הנה, תראה, – אמרה האישה ושלפה את אחד החמישה. – זכר, יהיה גדול. שושלת יוחסין נקייה. לוקח?
אמון בהה בפינה. במקופל האוזן.
– את ההוא, – אמר.
האישה שאפה מהמקטרת.
– את זה אני לא ממליצה. חלש, לא מוצלח. תמיד יש אחד כזה בהמלטה. קח את זה, עם האוזניים הזקופות.
– את ההוא.
היא העיפה מבט לעבר מיכאל. מיכאל משך בכתפיו.
– טוב, העסק שלך, – אמרה, הוציאה את הגור מהפינה והניחה אותו בידיו של אמון.
הגור היה קל כמו כרית נוצות. הדיף ריח נסורת וחלב. אמון פתח את הז'קט ותחב אותו פנימה. גוש חם רעד לו ליד הצלע. הוא החזיק אותו בכף ידו וסגר את הרוכסן.
בדרך הביתה מיכאל שתק, ואז אמר:
– למה דווקא אותו? הוא הרי…
מיכאל חיפש מילה.
– לא יודע.
הם לא דיברו יותר.
הגור נכנס לדירה על רגליים רועדות. ריחרח את המסדרון, הציץ למטבח, נעצר במפתן, ריחרח את רגל השרפרף, נגח באפו במקרר. אמון עמד בפתח וראה חיים זרים נעים בתוך הבית שלו.
הוא פתח את הארון. שתי צלחות, ספל אחד, כוס. קערות לא היו. הוא ניגש אל אדן החלון ולקח קערת אמייל עם קצה סדוק. פרח כחול על רקע לבן. החזיק אותה רגע. שטף מתחת לברז. המים זרמו לאט על התחתית המאובקת, ואז נעשתה צלולה. מילא במים והניח על הרצפה.
הגור ניגש, ריחרח, ליקק.
אמון פתח את המקרר. היה שם ריק, כמו חדר אחרי פינוי. משולש גבינה צהובה בעטיפת ניילון, חצי חלה, צנצנת חרדל שאחותו השאירה עוד לפני ההלוויה. הוא סגר את הדלת, עמד רגע, התלבש, ירד למכולת בפינת הרחוב. קנה חלב, שיבולת שועל, צווארי עוף, בשר טחון, חלה לבנה. קנה קערות, שתיים, אחת למים ואחת לאוכל, שתיהן כתומות, עם ציור של עצם. למוכרת קראו אילנה, היא הביטה במצרכים ושתקה. גם הוא שתק.
בבית בישל דייסת שיבולת שועל בחלב, צינן, הוסיף מים חמים לטמפרטורה הנכונה. הגור אכל בלגימות, בזלילות, בולע גושים גדולים. אמון התיישב על הרצפה לידו, נשען אל המשקוף, שלח רגליים. לראשונה זה שנה הוא ישב במטבח ולא מיהר לשום מקום.
הגור, כשסיים לאכול, נצמד אל הקרסול שלו. הצד הפרוותי היה חם וחי, עולה ויורד בקצב נשימתו המהירה.
– בלו, – אמר אמון אל המטבח הריק. – אתה תהיה בלו.
הגור הרים את ראשו, הביט, אוזן אחת זקופה, השנייה שבורה.
חצי שנה זחלה באיטיות ועברה במהירות. אמון קם בחמש וחצי, כי בלו התחיל לנשוף ליד המיטה בחמש וחצי. הם יצאו לחצר, הקיפו את השביל הארוך מסביב לגן השעשועים, ואז את הסיבוב הקצר, דרך הפרדס. אמון התחיל לבשל שוב: מרקי ירקות, תבשילי עוף עם אורז, קנה דגים שלמים וניקר אותם במטבח, מפריש לכלב זנבות ועצמות דקות. הוא התחיל להתגלח כל יום, כי פתאום היה אכפת לו איך הוא נראה. הוא אמר בוקר טוב לשכנה שולה, שולה אמרה בוקר טוב לבלו.
הכלב גדל לא אחיד. קודם התארכו הרגליים, נהיה גמלוני, אוזנו עדיין שבורה, מוארך. ואז האוזן התיישרה. ואז האוזן השנייה. הפרווה הזיפית החליקה, נחה צפופה, חולית עם כתמי אוכרה בחזה ובכפות. הראש התארך, הפך לאצילי, עיני ענבר, מבט ישיר. באפריל הוא כבר לא היה גור. הוא היה כלב. כלב יפהפה.
מי שהבחין בזה ראשון היה מיכאל, שבא לבקר. הוא הביט בבלו, הביט באמון, שרק.
– עמוס. זה אותו אחד?
– אותו אחד.
– לא יכול להיות.
– יכול.
מיכאל הקיף את הכלב, הניד בראשו. בלו ישב זקוף, כפות צמודות, מביט איפשהו הצידה.
– כזה אפשר להביא לתערוכה.
– אני לא אביא אותו לשום מקום.
מיכאל הלך, ויומיים אחר כך, בגינה הציבורית, התיישב ליד אמון אדם מבוגר מבניין מספר שתים עשרה, שאותו ראה אולי פעם בשנה ליד הפחים.
– אדון בן דוד, איזו תערובת זאת? מטיס? כלב מרשים מאוד.
– כנעני. עם פגם.
– לא רואה פגם.
אמון משך בכתפיו. בלו ישב ליד רגלו ובהה ביונים.
כעבור שבוע ניגשה אליו בגינה אישה כבת חמישים, גר באותו בניין. היא החזיקה שקית נייר, ומהשקית עלה ריח של בצק חם.
– אדון בן דוד, אפיתי בורקס, עם תפוחי אדמה. תיקח? יצא לי יותר מדי.
– תודה, גברת ריקי.
– איזה כלב מהמם יצא לך.
– כן, ככה יצא.
– אורי שלי, הנכד, עומד בחלון ומסתכל עליו. מבקש: סבתא, אפשר ללטף? ואני אומרת לו: תשאל את השכן.
אמון הרים את מבטו אל הקומה השנייה. מאחורי הזכוכית נראתה דמות קטנה, אף פחוס, כף יד.
– שיבוא.
אורי ירד במדרגות תוך שלושים שניות, בחולצה הפוכה. הוא היה בן שבע בערך. ניגש אל בלו, הושיט יד, עצר אותה שני סנטימטרים מהאף. בלו הטה את ראשו. אורי נגע באוזן, בזאת שפעם הייתה מקופלת.
– דוד עמוס, יש לו שיניים גדולות?
– גדולות.
– הוא נושך?
– לא.
– למה?
– כי הוא לא רוצה.
אורי חשב.
– דוד עמוס, אפשר לבוא מחר?
אמון הביט בריקי. ריקי הביטה לצד השני, בזהירות רבה מדי.
– תבוא.
אורי ברח.
– תודה, – אמרה ריקי, והלכה גם היא.
את הבורקס אכל אמון בערב, ליד שולחן המטבח, לראשונה מזה חודשים ארוכים פרש מפה משובצת והוציא צלחת נקייה. הם עוד היו חמימים, ממולאים בתפוח אדמה ובצל מטוגן, הבצק רך, מתקתק מעט. בלו ישב לצדו, עקב אחרי כל פירור, בולע רוק בשקט. אמון תלש לו פינה בלי מלית והניח על הרצפה. הכלב לקח אותה בעדינות, כאילו הבין שזאת מתנה.
במאי אמון כבר לא הצליח ללכת בשביל. השכנה מקומה ראשון, כרמל, עצרה אותו ליד הכניסה, שאלה איפה לקח, כמה עלה. החבר'ה מחניית המכוניות, שפעם היה עוקף אותם בשתיקה, קראו לעברו:
– בן דוד, מה שלום הכלבה?
אחד מהם אפילו הציע הרבעה. אמון סירב. הוא התעצבן. הכלב הולך לצדו, ולכלב נדבקים כולם, ועליו, על אמון, עכשיו מסתכלים, אומרים שלום, שואלים שאלות. הוא לא היה רגיל להיות במרכז.
אורי בא כל יום. הוא הביא לבלו לפעמים ביסקוויט, לפעמים שוקולד, לפעמים חתיכת שניצל שגנב בארוחת הצהריים. אמון נזף בו שאסור לכלב מתוק, מטוגן, חריף. אורי הנהן, ולמחרת הביא שוב, אבל הפעם לחם יבש. הוא התיישב לידו על הספסל, השתלשל ברגליים, סיפר על בית הספר. המורה דינה צועקת, לעידן בכיתה נפל שן, ואמא אומרת שבקיץ נוסעים לאילת אם אבא יקבל תוספת.
אמון הקשיב. לפעמים ענה.
יום אחד אורי שאל:
– דוד עמוס, יש לך ילדים?
הוא הביט בכלב. הכלב הביט בו.
– הייתה לי אישה, – אמר אמון.
אורי לא שאל יותר. הוא היה קטן, אבל הבין משהו. הוא נשען על כתפו של אמון ושתק שתי דקות. אחר כך אמר:
– לסבא שלי גם הייתה אישה. הוא הולך אליה לבית הקברות, בפסח, מנקה את המצבה.
אמון הנהן. בלו הניח את ראשו על הברך שלו.
בסוף אפריל התחמם. הוא פתח את הארון והוציא את הז'קט שלה. היא הייתה תלויה שם שנתיים, מריחה מנפטלין. ז'קט ג'ינס בהיר, עם רקמה על הכיס. היא לבשה אותו בטיולים. אמון לבש. הכתפיים היו רפויות יותר משזכר. או שהוא הצטמק. הוא יצא עם בלו לגינה.
– דוד עמוס, יש לך מעיל חדש! – קרא אורי מהספסל.
– ישן.
– אבל יפה.
הם הלכו עד לבריכת החורף. המים היו עכורים, אביביים, מכוסים בעלים יבשים. בלו ריחרח את הגדה, שתה, הביט באמון שואל רשות. אמון הנהן. הכלב נכנס למים עד לחזה, שחה, יצא, התנער. אורי צווח וצחק, נסוג מן הנתזים. אמון הביט בו והרגיש איך משהו בבית החזה משתחרר, כמו אגרוף שנפתח אחרי שנים.
הם חזרו שלושתם. אורי הוביל את בלו ברצועה לבדו, מתנפח מחשיבות. בלו פזל אליו אבל צעד ישר. ליד הכניסה אורי החזיר את הרצועה.
– דוד עמוס, ומחר?
– תבוא.
אמון עלה לדירה. ניגב את כפותיו של בלו במגבת ישנה. הכלב נשכב על השטיח במסדרון, נאנח, עצם עיניים. אמון עמד בפתח והביט בו רודף בשנתו.
הוא נכנס לחדר. על המזנון, בין השעון המעורר לפמוט, שכבה תמונתה במסגרת עץ, הזכוכית למטה. הוא הניח אותה כך ביום שאחרי ההלוויה, כי להביט בעיניים האלה היה בלתי אפשרי, והשאיר אותה במשך שנתיים, עוקף את המזנון, מעביר מטלית אבק רק בקצוות.
הוא הרים את המסגרת. הזכוכית הייתה מלאה אבק, ובקצה היה סימן דק ממקום מושבה הקודם. הוא נשף עליה, ניגב בשרוול ז'קט הג'ינס, אותו אחד. העמיד את התמונה במקומה, הפנים החוצה.
היא הביטה מן התמונה. הייתה בת שלושים ושמונה, צחקה, עמדה על רקע חוף ים, הרוח העיפה לה את השיער.
אמון הביט זמן רב, והפעם היה לו במה להביט.
מהמסדרון נשמעו ציפורניים נוקשות על הרצפה. בלו בא, הביט במזנון, הביט באמון. אחר כך ניגש והניח את ראשו על ירכו.
אמון הניח את כף ידו על הפרווה החמה.
מחוץ לחלון צייצה ציפור. השעון במטבח תקתק, דקה אחר דקה. הספל עמד לצד הקערה וחיכה לתורו.
– נו, טוב, – אמר אמון אל תוך השקט. – נחיה.
בלו נשם עמוק.
