השכן שלי השמיד את עץ הרימון שבעלי המנוח נטע

באותו בוקר, כשמישהו הפשיט מעץ הרימון שלי את הפרי האחרון, לא נתתי לו את התגובה שהוא ציפה לה. חייכתי, נכנסתי הביתה, והתחלתי להכין את הנקמה המושלמת. הוא היה צריך להבין, עד הזריחה, באיזו תשומת לב צפיתי בו כל הזמן.

אסף שלי נטע את העץ שתים־עשרה שנה קודם. הוא כבר היה חולה, למרות ששנינו סירבנו להגיד את המילה בקול. הוא התעקש לעשות הכול בעצמו, אפילו כשהעברת שקק אדמה מהמחסן אל החצר האחורית גמרה אותו. בוקר שבת אחד הוא נעמד ליד הגדר, שתיל רימון צעיר בידיו, ואמר, "פה השמש הכי נכונה."

"הרופא אמר לך לא להרים," ניסיתי.

"זה עץ, תמר. לא חדר כושר."

הצבעתי על הרקבובית על השורשים. "עדיף שתתרחק. מי יודע איזה חיידקים יש שם."

הוא גיחך. "באמת, חיידקים זאת הסכנה שלי."

הייתי צריכה לכעוס, אבל זה היה הקסם שלו – גם ברגע הכי ארצי הוא הצליח להפוך את החיים למקלט שקט, למרות שהכול התפרק מסביב. שתלנו יחד. בעיקר אני חפרתי, והוא ישב על כיסא גן והוציא פקודות. כשסיימנו, הוא ריסס מים בעדינות, לחץ את כף ידו על הגזע הדקיק, ואמר, "תני לו זמן. יום אחד הוא יפתיע אותך."

ארבעה חודשים אחר כך אסף מת.

בשנתיים הראשונות העץ לא נתן אפילו פרי אחד. לא פעם רציתי פשוט לכרות אותו – כל מבט בו דקר לי את הלב. ואז הגיע אביב. הוא פרח, ובסתיו נתן לי יותר מתריסר רימונים. כעבור עוד שנים הוא כבר היה עמוס לעייפה. בישלתי ריבות, מיצים, רכזים. מילאתי שקיות נייר לשכנים, ארגזים לחברים לעבודה. ילדי המושב היו מצלצלים בפעמון ושואלים אם מותר לקטוף לעצמם. תמיד הסכמתי. העץ הפך לחלק מהנוף של המושב. אבל בשבילי הוא היה אחד הדברים החיים האחרונים שאסף נגע בהם.

הכול השתנה כשהשכן החדש, ארי, נכנס לבית ממול. הוא הגיע במרץ, ברכב שטח שחור ומצוחצח, משקפי שמש כהים גם כשהיה מעונן. בשבוע הראשון הוא החליף את תיבת הדואר. בשבוע השני עקר את כל הפרחים בחזית ושם במקומם חצץ לבן דקורטיבי. בשבוע השלישי דפק על דלתי.

בדיוק קיפלתי כביסה כשפתחתי. "מה אפשר לעזור?"

הוא אפילו לא הסתכל עליי, רק הציץ מעבר לכתפי אל עץ הרימון. "אני ארי. השכן החדש."

"תמר. נעים מאוד."

הוא מלמל, "כן, אני יודע מי את." משהו בטון שלו גרם לי אי־נוחות מיד. ואז סימן לכיוון הגדר. "אנחנו צריכים לדבר על העץ שלך."

חייכתי. "עץ הרימון? יפה, נכון?"

"לא. הוא מכוער. הוא פוגע בכל השכונה."

צחקתי קלות, מחכה שגם הוא יחייך. הוא לא. "איך עץ יכול לפגוע בשכונה?"

"מבולגן. הענפים עוברים את הגדר."

"רק קצוות."

"והרימונים נופלים אצלי בחצר."

"לפעמים. אתה מוזמן לאסוף, קח לעצמך."

"אני לא רוצה אותם. גם לא את הפרי."

הסתכלתי עליו המומה. לא הבנתי למה הוא כל כך גס. במשך כל השנים שגרתי פה, לא היה לי שכן כל כך לא נעים. ברגע שהבנתי שהוא רציני לגמרי, ניסיתי לפחות להקל.

"אני אגזום את הענפים שנכנסים אליך, ואאסוף כל מה שנופל."

ארי הביט לי ישר בעיניים. "אני לא רוצה שתגזמי. אני רוצה שהעץ יעבור מפה."

החיוך שלי נעלם. גם הטון הנעים. "זה לא יקרה."

"את צריכה לחשוב על ערך הנכסים פה. העץ הזה מוריד את הערך של כל הרחוב."

"חשבתי, וממש לא אכפת לי."

"לי אכפת. תצטרכי להבין."

"לא," אמרתי. "אני מבינה רק שהעץ בחצר שלי."

הלסת שלו התקשחה. "הייתי מעדיף לפתור את זה בצורה תרבותית."

"אז תסכים שהעץ יישאר."

"תעקרי אותו. אחרת לא תאהבי את מה שאעשה."

"זאת איום?"

"קחי את זה איך שאת רוצה, אני הזהרתי."

הוא הסתובב וצעד משם. סגרתי את הדלת ועמדתי שם הרבה זמן בלי לזוז. לא יכולתי להאמין לחוצפה. לא התכוונתי לתת לאף אחד לכרות את העץ שחיבר אותי לאסף, ובוודאי שלא בגלל איומים ריקים.

למחרת הזמנתי גוזם מקצועי שיקצץ את כל הענפים הפונים לחצר של ארי. מרגע זה, העלים והרימונים יכלו ליפול אך ורק אצלי. הרגשתי מרוצה, והאמנתי שאם ארי ימשיך להציק, הסיבה לא תהיה העץ, אלא הוא עצמו.

שם הכול היה אמור להיגמר. אבל זה לא קרה.

בשבועות הבאים ארי לא הפסיק לקטר בכל פעם שראה אותי. התלונן על חרקים, טען שהעץ מושך עכברים, אמר שלרימונים שנפלו יש ריח רע – למרות שכל ערב בעונה ניקיתי את החצר ביסודיות. יום אחד הוא נעצר ליד הגדר בזמן שהשקתי. "השורשים של העץ הזה הולכים להרוס לי את היסודות."

"אני בספק שהם מגיעים כל כך רחוק."

"שורשים מתפשטים מהר."

״בדיוק כמו השקרים," עניתי.

הוא פשוט בהה בי בשקט. אסף היה מתגאה בתגובה הזאת.

כמה ימים אחר כך קיבלתי מכתב מוועד המושב. ארי הגיש תלונה רשמית. חברת ועד בשם שולה, אשה נחושה באמצע שנות החמישים לחייה, הגיעה לסיור שטח. היא הקיפה את העץ, בדקה את הגדר, צילמה כמה תמונות, ופסקה: "העץ הזה לא עובר על שום תקנה."

נשמתי עמוק בהקלה עצומה. ארי עמד בזרועות שלובות ואמר, "זה לא נראה טוב."

שולה הביטה בו כמו מי שתוהה אם הוא צוחק. "יופי זה לא קריטריון, כל עוד הענפים לא חודרים לשטח שלך. אין לך שום זכות לפגוע בעץ."

"זה מכוער," הוא חזר.

היא הסתכלה שוב אל עץ הרימון. ענפיו התכופפו מהעומס של עלים ירוקים ורמונים קטנים. "כמו שאמרתי, זה לא מפר שום חוק."

פניו של ארי קדרו. אחרי אותו יום הוא הפסיק לדבר אלי. אבל לא הפסיק לבהות. בכל פעם שעבדתי בחצר, הרגשתי את העיניים שלו מחלון המטבח. בדיוק בגלל זה התקנתי מצלמת שביל. סוג שמשמש ציידים ביערות – קומפקטית, נטענת, מתחילה לצלם בתנועה. החבאתי אותה מאחורי שיח, מול העץ ומדרגות הצד. חלק ממני הרגיש מגוחך. ארי היה גס, וגסות לא תמיד מסכנת. אבל אז נזכרתי במשפט קבוע של אסף: "תמיד תסמכי על ההרגשה הזאת, שגורמת לך לבדוק את המנעול פעם נוספת. אם יתברר שטעית, לפחות יהיה לך ממה לצחוק." אז נתתי למצלמה לתעד.

כעבור שלושים שבועות התעוררתי, הצצתי מחלון חדר השינה והרגליים שלי קפאו. כל החצר הקדמית הייתה מכוסה ברימונים. מאות. מפוזרים על הדשא, על השביל, בתוך ערוגות הפרחים. חלקם מרוסקים, אחרים טבועים באדמה. לרגע פשוט לא הצלחתי לעכל. אפילו בסערות הכי קשות, מעולם לא נפלו כל הרימונים בבת אחת. לכל היותר תריסר.

רצתי לחצר האחורית. הרמתי את המבט אל העץ, ורגליי רפו. כמעט כל הפרי נעלם. על האדמה שכבו ענפים שבורים, דשא קרוע. היה ברור שהרימונים לא נפלו לבד. מישהו תלש אותם, ואז פיזר. עמדתי שם, יד על הפה. אולי זה נשמע מגוחך לבכות על רימונים. אבל לא בכיתי על הפרי. בכיתי כי מישהו פלש לחצר שלי, נגע בעץ של אסף, ופגע בו רק כי לא נכנעתי.

אבל לא צעקתי. לא התייפחתי. לא הלכתי לדפוק לארי בדלת. במקום זה נכנסתי הביתה בשלווה. חיממתי מים, הכנתי קפה שחור. הוצאתי את כרטיס הזיכרון ממצלמת השביל. התיישבתי מול המחשב, והקראתי את הצילום.

בשעה 02:17 בלילה, המסך התעורר. הופיע ארי. הוא לבש כפפות עבודה, ובידו מוט ארוך עם וו מתכת. התחיל למשוך בענפים בתזזית. רימון אחר רימון צנח. ואז הוא נכנס פנימה. התחיל לשבור ענפים, לבעוט בפרי. לבסוף טען כמה ענפים שבורים למריצה, והעיף אותם חזרה אל החצר שלי. צפיתי עד הסוף. ואז צפיתי שוב. שמרתי עותק, והמשכתי.

לא התקשרתי למשטרה. עדיין לא. במקום זה הדפסתי כמה צילומי מסך, שבכל אחד מהם הפנים של ארי נראו בבירור. למחרת השכמתי מוקדם. לקחתי לוח גדול, וכתבתי פירוש קטן מתחת לתמונות: "למי שתוהה מי השמיד את עץ הרימון שבעלי המנוח נטע – זו התשובה."

הצבתי את הלוח ליד הגדר, ממש על המדרכה.

אנשים התחילו לעצור עוד לפני שמונה. שכנים הצטברו, ומייד זיהו את ארי. עד הצהריים המושב כולו ידע מה הוא עשה. בסביבות עשר, ארי פרץ מהבית, אדום מזעם. "תורידי את זה מיד!" צרח.

הבטתי בו בשלווה. "למה?"

"זאת הוצאת דיבה!"

בלי לומר מילה, הוצאתי את הטלפון. הקראתי את סרטון המצלמה. אחרי כמה שניות, המסך הראה היטב איך הוא עצמו מושך בענפים ומשמיד את העץ. ארי החוויר. הביט סביבו באנשים. איש לא אמר מילה. כולם רק הסתכלו.

כמה דקות אחר כך הגיע ניידת משטרה. צלצלתי אליהם עוד לפני שהצבתי את הלוח. מסרתי את הצילום, נתתי עדות, ומספר שכנים אישרו ששמעו אותו מאיים על העץ. חודש לאחר מכן ארי הורשע. הוא חויב לפצות אותי על הנזק, לממן שיקום מלא של העץ, וגם לשתול בעצמו שלושה שתילי רימון צעירים – חלק מהפיצוי שקבע בית המשפט.

עץ הרימון שרד. בשנה שאחרי הוא לא נתן יבול גדול, אבל נשאר חי. לפעמים נדמה לי שאסף היה מחייך אם היה רואה. הוא תמיד אמר שעצים דומים לאנשים. אפשר לפגוע בהם, לשבור להם את הענפים. אבל אם השורשים חזקים מספיק, הם תמיד ימצאו דרך להמשיך לצמוח.

Rate article
MagistrUm
השכן שלי השמיד את עץ הרימון שבעלי המנוח נטע