"תמצא לך דירה, בעז. מהיום." זה מה שאמרתי לבן שלי, בזמן שהוא עדיין מנסה להבין למה אני מחייכת ולא בוכה.
אני אספר לכם איך זה נראה מהצד שלי — כי בעז, הבן שלי, סיפר את הגרסה שלו בלי לדעת דבר אחד קטן: אני, אביגיל כהן, בת שישים ושלוש, גרושה שמונה עשרה שנים, יושבת על תיק השקעות של קרוב לשמונה עשרה מיליון שקל. ואף אחד בבית הזה לא ידע.
זה התחיל ביום שישי, בארוחת ערב. עשיתי עוף בתנור עם תפוחי אדמה ובצל — המתכון של אמא שלי, ככה עשיתי כבר ארבעים שנה. הכלה שלי, שירן, לקחה שתי ביס ואמרה שהעוף "קצת יבש, לא?" אמרתי לה בפשטות: "אז מחר תבשלי את."
בעז זרק את המזלג. "אמא, את יודעת מה? במקום להעיר הערות, אולי תתחילי לתרום פה משהו." שאלתי אותו למה הוא מתכוון. "את יושבת בבית כל היום. תמצאי עבודה ותפסיקי להיות טפילה."
השקט שירד על השולחן היה כזה שאפשר לשמוע את המזגן. שירן ישבה לידו עם ארשת פנים של מי שסוף סוף רואה מישהו "מעמיד אותי במקום."
אני אגיד לכם למה הוא צעק את זה — כי מבחוץ זה בטח נראה כמו התפרצות של בחור מפונק. מבפנים זה היה משהו אחר. שמונה חודשים לפני זה עברנו — אני, שירן ובעז — לגור יחד בדירה שלי ברחוב ביל"ו בפתח תקווה, שלוש חדרים, קומה שנייה בלי מעלית, כדי שהם יחסכו למקדמה על דירה משלהם. הייתי שמחה לעזור, באמת. אבל בערך בחודש השלישי משהו התחלף. הכלים שלהם נשארו בכיור. הכביסה שלהם הצטברה במסדרון. אני בישלתי, אני ניקיתי, אני שילמתי חשמל וארנונה ואפילו את הביטוח חובה לרכב של בעז — קורולה משנת 2019 שקנה באשראי ולא הספיק להחזיר.
ומהצד שלי, שנשא את הבית הזה על הגב שלו שמונה חודשים בלי שום תודה — פתאום אני הטפילה.
מה שאף אחד לא ידע — לא בעז, לא שירן, אפילו לא השכנה שלי מהקומה השלישית — זה שאחרי שאבא שלהם, בעלי לשעבר, מכר את חלקו בעסק המשפחתי לפני שמונה עשרה שנה, אני לקחתי את הכסף ולא בזבזתי שקל. עבדתי כמנהלת חשבונות עד גיל חמישים ושמונה, חייתי בצנע, השקעתי בזהירות עם יועץ שהכרתי דרך אחותי, ולא סיפרתי לאף אחד. לא מתוך סוד — מתוך זה שאף אחד לא שאל.
אז כשבעז אמר "טפילה", לא כעסתי. נשענתי אחורה בכיסא וצחקתי. צחוק אמיתי, כזה שגורם לאדם מולך להפסיק לדבר באמצע משפט.
"אמא, מה מצחיק?"
ניגבתי את הפינה של הפה עם המפית. "מותק, תתחיל לחפש איפה לגור. יש לך שלושים יום."
מפה זה כבר לא היה עניין של מילה אחת. באותו לילה שכבתי במיטה וחשבתי על הדברים הקטנים שהצטברו — לא הכסף, זה דווקא לא הפריע לי. מה שהפריע זה שאף אחד מהם לא שאל אותי פעם אחת איך אני מסתדרת, מה קורה איתי, אם אני בכלל בסדר. חשבתי גם על הכלב של השכנים, פודל בשם קוקי, שנובח כל בוקר בשש כשמישהו יוצא לזרוק זבל — הצליל הזה, מוזר ככל שזה נשמע, הרגיע אותי יותר מכל שיחה שהייתה לי עם הבן שלי באותו שבוע.
בבוקר שאחרי הכנתי כוס קפה אחת. שלי. שירן הופיעה בפיג'מה במטבח ושאלה איפה החביתה של בעז. אמרתי לה שהמחבת בארון והביצים במקרר. "אביגיל, בעז יאחר לעבודה!" לא הרמתי את הראש מהעיתון.
עשר דקות אחר כך בעז יצא למרפסת בפיג'מה עם הטלפון ביד. "אמא, האינטרנט לא עובד." "כן עובד." "אז מה הסיסמה?" "שיניתי אותה." הוא עמד שם, מחכה שאתפרק. עברתי לעציץ הפיקוס והמשכתי להשקות.
עד יום רביעי כבר לא כיבסתי להם. שירן השאירה חולצות משי בסל הכביסה במסדרון — העליתי אותן לחדר שלהם והנחתי על הרצפה, מקופלות בעדינות, כדי שלא יגידו ששברתי כלום.
ואז נעלתי את המזווה. המזווה הזה — זה סיפור בפני עצמו. אחרי שהתגרשתי, שיפצתי לבד את הפינה הקטנה ההיא במטבח, מדף אחרי מדף. שמן זית ספרדי, קפה טורקי טחון גס, חטיפים בריאים, כמה בקבוקי יין מיובא שקניתי בטיסות. שירן התרגלה לקחת בקבוק יין של מאה שמונים שקל למסיבות אצל חברות ולתת להן לחשוב שהיא קנתה אותו. זה נגמר גם כן.
בעז ניסה לפתוח את המזווה בערב ההוא. הדלת לא זזה. "אמא, המזווה תקוע." "הוא נעול." שירן נכנסה, הניחה את התיק שלה על השיש. "למה נעלת את המזווה? אני צריכה את שמן הכמהין." "כי זה המזווה שלי, עם אוכל שקניתי בכסף שלי." "אנחנו גרים פה גם." "יש לכם שתי מדפים במקרר. הסופר במרחק חמש דקות ברגל." "זה מגוחך." סגרתי את הספר שקראתי. "כשתשלמו שכר דירה, אפשר לדבר על גישה למזווה. עד אז אתם אורחים ששכחו לצאת."
הוא שילב ידיים. "את לא זורקת אותנו. אנחנו משפחה." "משפחה מכבדת אחד את השני." הוא שתק. "קראת לי טפילה," הזכרתי לו. "אתה מתייחס אליי כמו לעוזרת בית. אני לא אחת ולא השנייה." לקחתי את כוס התה ויצאתי מהמטבח. הפעם בעז לא בא אחריי.
בשבת שירן השאירה פתק על המקרר: חברות שלה מגיעות לברנץ', ושאני "אשמח לתת להן קצת פרטיות" ולא להסתובב בסלון. קראתי את זה פעמיים. אז נעלתי את מד החום על עשרים ושש מעלות ונסעתי לספא בקיסריה עם חברה שלי מהתיכון.
כשחזרתי בעז חיכה בחניה, מיוזע, זועם. "המזגן התקלקל!" "לא התקלקל." "השפלת את שירן מול החברות שלה!" צעדתי לעבר הדלת. "אם היא רצתה אירוע קייטרינג עם מיזוג מרכזי, שתשכור אולם." הוא רדף אחריי. "את הורסת את המשפחה בגלל הערה אחת!" עצרתי ליד הדלת. "זו לא הייתה הערה אחת, בעז." הבטתי בו ישר. "זה היה שמונה חודשים." והוספתי: "יש לך עשרים ואחד יום." נכנסתי הביתה וסגרתי את הדלת בעדינות.
אחר כך היה תור החניה. הפיג'ו 205 מ-1988 של אביו — שבעז הפעיל ונסע בו לעבודות מזדמנות כשהקורולה הייתה בטיפול או כשלא רצה לשרוף בנזין — תפס את מקום החניה היחיד בבניין כבר חודשים, ואני חנתי ברחוב. בוקר אחד קראתי לגרר, העברתי את הפיג'ו לחניון עירוני ברחוב סירקין, החזרתי את המכונית שלי למקום החניה, ושיניתי את הצ'יפ של השער החשמלי.
כשהוא חזר הביתה הוא בהה במקום הריק כמו שמישהו זרק לו את הרכב לים. "מה לעזאזל עשית לרכב שלי?" "הוא תפס את מקום החניה שלי, בעז. חודשים." "זו מכונית של אבא שלי!" "אז תשכור מוסך אחסון. או תמצא דירה עם חניה." הפנים שלו הכהו. "תפתחי את השער עכשיו." לגמתי לאט מהמים המוגזים שהכנתי. "לא." המילה הזאת פגעה בו יותר מכל ויכוח שהיה בינינו.
אחרי זה, משהו השתנה בו. בעז הפסיק להסתכל עליי כמו על מטרד. הוא התחיל לצפות בי. לבדוק אותי. במשך שנים הוא הניח שאני בקושי מסתדרת לבד בדירה, שאני זקוקה לו יותר משהוא זקוק לי. עכשיו הוא היה נואש למצוא משהו — כל דבר — שיתן לו יתרון.
ואז, ביום חמישי אחר הצהריים, יצאתי מהחדר שלי, זה ששימש לי כמשרד קטן, כדי להשקות את הצמחים במרפסת. כשחזרתי — הדלת הייתה פתוחה בסדק. ואני זוכרת שסגרתי אותה.
דחפתי אותה. בעז עמד ליד השולחן שלי, עם דף בידיים. הדוח הרבעוני שלי מבית ההשקעות. במשך כמה שניות אף אחד לא דיבר. העיניים שלו זזו על הדף, למטה, למעלה, שוב למטה. ראיתי את הצבע נעלם מהפנים שלו לאט, פס אחרי פס, כמו כשמכבים אור בחדר מדרגות בלחיצה על מתג — קודם המדרגה הראשונה, אחר כך השנייה.
כי שם, בשחור על גבי לבן, היה כתוב הדבר שהוא מעולם לא טרח לשאול עליו. ה"טפילה חסרת העבודה" שהוא לעג לה על שולחן האוכל לא הייתה חסרת פרוטה. היא לא הייתה תלויה בו. היא לא הייתה זקוקה לכסף שלו.
האצבעות שלו לחצו על הדף. הוא נעצר על הסכום: שבעה עשר מיליון ושמונה מאות אלף שקל. הוא הרים את הראש לאט והביט בי. ולבן שלי לא היה שום דבר להגיד.
הוא הניח את הדף על השולחן, כאילו הוא פתאום כבד מדי. "אמא, אני…" הוא לא סיים. פתחתי את המגירה למטה, שלפתי תיקייה חומה ישנה שהחזקתי שם שנים — חוזה שכירות ריק, מודפס, שקניתי בחנות מכשירי כתיבה ברחוב רוטשילד עוד לפני שידעתי שאשתמש בו. "אתה זוכר את היתרה?" שאלתי. "שלושים יום נהיו כבר תשעה." סגרתי את המגירה והצבעתי על הכיסא מולי. "תתיישב. יש לנו חוזה לחתום, או שתגיד לי איפה אתה עובר."
הוא התיישב. שירן עמדה בפתח, בלי לדעת אם להיכנס. אמרתי לה שהיא מוזמנת להצטרף — "יש עוד חוזה, בשבילך." בעז פתח את הפה, סגר אותו. אחרי דקה ארוכה הוא שאל בקול נמוך, "כמה שכר דירה?" "אלפיים ומאתיים בחודש. מחיר שוק, לא פחות ולא יותר. ואת הכביסה שלך תעשה בעצמך."
הוא חתם. שירן חתמה, בלי להביט בי.
שבועיים אחר כך הם עברו לדירת שני חדרים בגבעת שמואל, שכורה על שמם, עם חוזה שהם חתמו עליו לבד מול בעל הבית. באותו ערב פתחתי את המזווה שלי, הוצאתי אחד מבקבוקי היין המיובאים ומזגתי לעצמי כוס. בחוץ, אצל השכנים, קוקי הפודל כבר נרדם מוקדם. שתיתי לאט, לבד, ולא היה לי צורך להסביר לאף אחד למה קניתי בדיוק את זה.
