– שוב לא ישנת? – נורית הביטה בבעלה במבט ששילב תוכחה ודאגה עמוקה. היא אפילו לא הייתה צריכה לשאול. הפנים שלו הסגירו הכול: שקיות כבדות מתחת לעיניים, עור אפרפר, ועיניים שנראו כאילו לא ראו אור יום כבר שבועות. – מיכה, אי אפשר ככה. אתה מדרדר את עצמך.
הוא תמיד עשה משהו. שלושים וחמש שנים על הרצפה ב"תעשיות מתכת כרמל", אף פעם לא לקח יום מחלה מיותר, תמיד סגר פינות של אחרים. ואז, לפני חודשיים, המנכ"ל החדש החליט "לייעל". כל מחלקת הייצור הוותיקה עפה הביתה. בנאדם בן חמישים וחמש, עם גב שקצת כואב וידיים שיודעות הכול – לפרק, להרכיב, לאבחן תקלה רק לפי הצליל – יושב בבית ומחכה לפנסיה שעוד רחוקה שנות דור.
הוא התיישב ליד השולחן במטבח הקטן בדירתם שבשכונת קריית אליעזר בחיפה. נורית מזגה לו כוס קפה שחור, ואז פנתה לארון שמעל למקרר לחפש נייר אפייה. היד שלה קפאה באוויר. מאחורי הקופסאות, בקבוק וויסקי שקנו באיזה חג לפני שנתיים, לא נגוע, עמד עכשיו כשהוא ריק למחצה.
– זה הפתרון שלך עכשיו? – שאלה בשקט, אבל הקול שלה נסדק.
– נורית, תשמעי… – הוא התחיל למלמל.
– לא, אתה תשמע. – היא התיישבה מולו. – שלשום ראיתי אותך מפרק את מכונת הכביסה של השכנה בקומה שלוש ומרכיב בחזרה תוך חצי שעה. לקח לטכנאי המורשה יומיים להגיע אלינו. יש לך ידי זהב, מיכה. את המזגן של אבא שלי אף אחד לא הצליח לתקן, ואתה פירקת, החלפת איזה קבל מאולתר, והכול עובד. אנשים משלמים על זה כסף.
היא לקחה אוויר.
– תפתח דף בפייסבוק, באתר היד-2, מה שאתה רוצה. תקרא לזה "הנדימן – פתרונות לכל בעיה בבית". יש אלפי דירות בעיר הזאת, ובכל דירה יש ברז דולף, דלת חורקת, או איזה רהיט מאיקאה שמסרב להתחבר למציאות. תנסה. מה יש לך להפסיד?
הוא שתק רגע, הביט בספל.
– והניידות? לקחתי את האוטו שלך פעם בשבוע לסופר. להסתובב איתו כל היום על דלק?
– אתה מוריד אותי בבוקר במרפאה בקריית חיים, הרכב אצלך כל היום, ובערב אתה אוסף אותי. בעיה נפתרה. – היא חייכה.
הוא נכנס לחדר העבודה הקטן, פתח את המחשב הנייד הישן, וכתב מודעה קצרה. "בעל ניסיון של עשרות שנים בתיקונים. חשמל, אינסטלציה, הרכבות, וכל מה שצריך דיוק וידיים טובות. מחירים הוגנים. מיכה – 054…"
עוד באותו ערב קיבל שלוש הודעות בוואטסאפ.
הראשונה הייתה מאישה שביקשה לתלות נברשת בסלון של דירת פנטהאוז בשכונת דניה. הנברשת, כך הדגישה, היא קריסטל צ'כי מקורי. "תיזהר איתה, היא עלתה לנו הון."
מיכה הגיע למחרת בבוקר. הדלת נפתחה על ידי אישה בחלוק משי, עם כלב פודל קטן ורוטן על הידיים. היא העיפה בו מבט בוחן, מהנעליים המאובקות ועד לארגז הכלים הכתום, וסימנה לו להיכנס. הבית היה מרשים: שיש, זכוכית, ריח של מטהר אוויר יקר. אבל מיכה לא בא להתרשם.
הוא פרק את הנברשת מהקופסה. ניפה את אחד התליונים באצבעותיו.
– היא קלה מדי לקריסטל אמיתי, – אמר לעצמו, והפך את אחד התליונים. בחלק הפנימי, באותיות זעירות, היה חרוט: Made in China.
חיוך קטן עלה על שפתיו, אבל הוא לא אמר מילה. עבד בשקט, מדויק, מקדח, מחבר, מודד פלס. תוך חמישים דקות הנברשת נצצה במרכז התקרה. האישה שילמה בנדיבות, הוסיפה שתי מאות שקל טיפ, ואז הצביעה על הנברשת הישנה – גוף תאורה כבד, מנחושת עתיקה, שירד לטמיון רק כי לא התאים לעיצוב החדש.
– תזרוק אותה בחדר האשפה למטה, יקירי.
מיכה הרים את הנברשת הישנה. היא הייתה במצב מעולה. אספנות אמיתית. "חבל לזרוק," חשב. "מישהו עוד יהנה ממנה." הוא הניח אותה בעדינות בתא המטען.
בדרך ללקוח הבא, צלצל הטלפון. מספר חסוי.
– אדון מיכה? – קול של אישה מבוגרת, קצת רועד. – אני צריכה עזרה דחופה. זה לא בדיוק תיקון. זה… משהו אחר.
הוא הגיע לדירה ברחוב מסדה, ליד שוק תלפיות. פתחה לו אישה כבת שמונים, נמוכה, עיניים מודאגות.
– תיכנס, תיכנס. הוא שם, מאחורי הארון. שבוע. אולי יותר.
– מי? – שאל מיכה, נכנס פנימה בזהירות.
– חתול. השכנה שלי מלמעלה נפטרה פתאום. החתול שלה, תבין, לא נותן לאף אחד לגעת בו. אצלי יש לי את מתוקה, הפרסית. והם רבים. המסכן התחבא מאחורי הארון בסלון ולא יוצא. בוכה בלילות. אני לא מסוגלת להזיז את הארון לבד, ואני מפחדת שהוא ימות שם מרעב. כל הגברים בבניין בעבודה.
מיכה ניגש לארון הכבד, תפס אותו בשתי ידיו, הזיז אותו הצידה בלי מאמץ. מאחוריו, בפינה החשוכה, הצטופף כדור פרווה ג'ינג'י. שתי עיניים ירוקות הביטו בו באימה מהולה בתקווה. מיכה התכופף, הושיט את ידו באיטיות. החתול הריח את קצות אצבעותיו. לרגע לא קרה כלום. ואז, החתול התרומם על רגליו הרועדות, צעד החוצה, והתחכך בראשו בידו של מיכה. גירגור עמוק מילא את הדממה.
הקשישה כמעט בכתה מהתרגשות.
– הוא לא נתן לאף אחד לגעת בו… – לחשה. – בעל הבית שלו היה נגר. איש טוב. החתול גדל בנגרייה שלו…
מיכה ישב על הרצפה, החתול הג'ינג'י על ברכיו. הקשישה הגישה כוס תה עם נענע.
– אני לא יכולה להחזיק אותו, – אמרה בעצב. – מתוקה שלי לא מוכנה לקבל אותו. והוא צריך חברה של גבר.
מיכה חשב רגע. הוא שפשף את אוזני החתול. "אמצא לך בית," אמר לו בשקט. "בוא נסיים את היום."
הלקוחה הרשמית הבאה חיכתה בשכונת נווה שאנן. אישה צעירה, אולי בת שלושים וחמש, בשם ליאת, פתחה את הדלת. בדירה היה סדר יסודי, מין ניקיון שמדבר על מאבק יומיומי לשלוט בכאוס. היא ביקשה להחליף את כל מוטות הווילונות בדירה. הישנים היו עקומים, חלודים, מימי קדם. היא מיהרה לצאת למשמרת בבית החולים רמב"ם.
– אני אשאיר אותך כאן, אם זה בסדר. תכיר את יעל.
מהחדר השני נשמע זמזום חשמלי קל, ונערה כבת שתים עשרה התגלגלה החוצה על כיסא גלגלים ממונע. היו לה עיניים חדות, מלאות חיים, ושיער חום אסוף בקוקו לא סימטרי.
– היי, – אמרה, – קוראים לי יעל. אני לא אפריע, רק ארצה לראות. מותר?
בזמן שמיכה מדד, קדח והרכיב, יעל לא הפסיקה לדבר. היא סיפרה לו שהיא לומדת מהבית, שהיא אוהבת לגו טכני ושחברות מהכיתה באות לבקר רק פעם בחודש. היא דיברה על ליאת, הדודה שלה, שאימצה אותה לפני שש שנים, אחרי שהוריה נהרגו בתאונת דרכים.
– יש לי מזל, – אמרה יעל, בלי צל של רחמים עצמיים. – ליאת היא הדודה הכי טובה בעולם. רק חבל שהיא אף פעם לא יוצאת, היא כל הזמן רק עובדת ו… דואגת לי.
מיכה הפסיק לקדוח לרגע. הביט ביעל, ואז בחלל הסלון. היה חסר שם משהו. הוא ירד למטה, חזר עם הנברשת הנחושתית, והרים אותה מול התקרה.
– מה את אומרת?
עיניה של יעל נפערו.
– וואו. זה נראה כמו בארמון. אבל אין לי כסף לשלם לך על זה. ליאת לא תוכל…
– זו מתנה מ… מחברה שמייצרת נברשות. מבצע חיסול. – מיכה קרץ.
ליאת חזרה שעה לאחר מכן. היא נכנסה לדירה וקפאה. וילונות חדשים זרמו מהתקרה לרצפה, והאור מהנברשת צבע את הקירות בגוון חם. הילדה שלה ישבה באמצע הסלון, צוחקת, כשמיכה מראה לה איך להבריג בורג.
– אני לא יודעת איך להודות לך, – אמרה ליאת בשקט, מוחה דמעה מזווית העין.
– תגידי תודה לבעלת הפנטהאוז בדניה, – צחק מיכה. – יש עוד עניין אחד. יש לי חבר שצריך בית. ג'ינג'י, מגרגר, ומבין בעץ. אתם אוהבים חתולים?
ליאת הביטה ביעל. פניה של הילדה הוארו כמו השמש.
– אמא'לה, אפשר? אוף, דודה-אמא, נו, אפשר? – היא פלטה, נבוכה מהפליטה.
כעבור חצי שעה, מיכה נכנס שוב לדירה ברחוב מסדה. החתול הג'ינג'י, ששכב מכונס על הספה, הרים את ראשו למשמע קולו של מיכה. כשראה אותו, קפץ מיד ורץ אליו ביללה קטנה.
– בא איתי, – אמר מיכה. – יש לי בשבילך שותפה קצת משוגעת. אתה תאהב אותה.
בדירה בנווה שאנן, החתול יצא מהתיק, רחרח את האוויר. הוא ראה את ליאת, ניגש, התחכך ברגלה. ואז הסתובב וראה את יעל. לרגע הוא קפא. היא הושיטה יד. הוא התקרב, הריח את קצות אצבעותיה, בדיוק כמו שעשה למיכה. ואז נשכב על רגליה, מגרגר בטירוף.
הדממה בחדר הייתה מלאה.
השעה הייתה חמש וחצי. מיכה החנה את הרכב ליד המרפאה בקריית חיים. נורית פתחה את דלת הנוסע, הניחה את התיק שלה, והתיישבה. היא הביטה בו. יומיים. רק יומיים עברו. האיש שישב מולה נראה כמו מיכה שלה מלפני המשבר: הגב ישר, החיוך הזה, המבט הממוקד.
– נו, הנדימן, מה היה היום? – שאלה.
– תליית נברשת, החלפת וילונות, תיווך בחתולים. – הוא משך בכתפיו. – השתדכויות.
– השתדכויות? – היא צחקה.
– ברור. ללקוחה שלי יש דודה מדהימה ופרילנסר הייטקיסט שלא מספיק לאכול. ולנערה מקסימה יש עכשיו חתול ג'ינג'י ענק. – הוא עצר לרגע. – ולי?
נורית הרימה גבה.
מיכה הושיט את ידו מתחת למושב הנוסע, והוציא משם כדור פרווה אפור וזעיר, בקושי בן שבועיים. העיניים של הגור עוד היו עצומות למחצה.
– את זה מצאתי הבוקר ליד הפח בדניה. אמא שלו כנראה נעלמה. הוא היה חייב עזרה מקצועית.
נורית לקחה את הגור בידיה הרועדות קלות. החתלתול פיהק, פער פה ורוד זעיר, והתכרבל בכף ידה.
– מיכה… – לחשה.
– אני יודע, – אמר, מביט בה. – גם אני הייתי צריך עזרה מקצועית.
היא חייכה, ניגבה את עיניה בגב ידה, ורכנה לנשק אותו על הלחי. החתלתול זחל לו במעלה הצווארון שלה ונעמד על הכתף, כאילו מצא לו מקום תצפית. בחוץ, פנסי הרחוב של חוף הכרמל נדלקו בזה אחר זה, והרכב נעלם אט אט לתוך הערב הסגול.
