הבוקר שוב תפס אותו יושב על הספה בסלון, בוהה בקיר הלבן. יעל הביטה בבעלה מהפתח וחזה שלה התכווץ. אמנון. האיש שפעם היה קם בארבע וחצי בבוקר, רץ עשרה קילומטרים ואז בנה ארגזי כלים בעיניים נוצצות. עכשיו, בגיל חמישים ושלוש, אחרי עשרים ושבע שנים באותו מפעל קטן בנהריה, דלת הזכוכית נסגרה מאחוריו בפעם האחרונה.
הטלפון צלצל. אמנון אפילו לא הסתובב.
"אמנון, מספיק!" יעל התיישבה מולו. "אני יודעת שקשה. אבל אתה חייב לצאת מזה."
הוא משך בכתפיו. "מי ייקח מישהו בגילי? כל ילד בן עשרים וחמש עם תעודת הנדסאי מקדים אותי."
"אז תהיה עצמאי." היא אחז בידו. "אנשים משלמים הון על תיקונים. יש לך ידי זהב – אתה מפרק מקרר בעיניים עצומות, מתקן מכונות כביסה, מחליף צנרת, אפילו האופניים של השכן תיקנת בחורף שעבר. תפתח מודעה, משהו כמו 'הנדימן אמין'. כזה."
הוא הביט בה, לראשונה מזה שבועות מבזיק משהו בעיניו. "את צודקת. אבל איך אגיע ללקוחות? האוטו שלך…"
"אתה מוריד אותי בבוקר ולוקח את הרכב," אמרה יעל בפסקנות. "ואחר הצהריים אתה אוסף אותי. בלי תירוצים."
בלילה ההוא אמנון לא באמת ישן, אבל הפעם – זה היה מתוך ריכוז. הוא צילם תמונות של עבודות קודמות, ניסח מודעה פשוטה באתר יד2 ובכמה קבוצות פייסבוק מקומיות: "הנדימן ותיק, כל עבודות הבית – חשמל, אינסטלציה, הרכבה. מחיר הוגן, עבודה נקייה." מתחת לטקסט הוסיף: "גם קריאות דחופות."
בבוקר, כשרק הוריד את יעל ליד המרכז המסחרי, הטלפון צפצף. ואז שוב. ושוב. שלוש הזמנות. אחת השאירו בהודעה קולית – קולה של אישה מבוגרת, נשמעת לחוצה: "בוא מהר, זה דחוף, אני צריכה ידיים של גבר."
הנשימה שלו נעצרה לרגע. ידיים של גבר. ככה קראו לזה. והוא, אמנון, האיש שהרגיש שקוף – פתאום היה מישהו. מישהו שמחכים לו.
ההזמנה הראשונה הייתה בוילה בקיסריה. וילה? ארמון קטן. אמנון עמד ליד השער החשמלי, מביט בגינה המטופחת, בבריכה הכחולה שנוצצת מאחורי הבית. אישה בפנים קפוצות פתחה את הדלת. על היד שלה התנוסס צמיד זהב עבה, ובשפתיים – החיוך הכי מזויף שראה מימיו.
"הנה," אמרה והובילה אותו לסלון רחב ידיים. על הרצפה נחה נברשת ענקית, עטופה בניילונים. "הגיעה אתמול מפראג. קריסטל בוהמי אמיתי. אתה יודע מה זה עולה?" היא נעצה בו מבט חודר. "תהיה עדין."
אמנון התכופף, הרים את אחת הזרועות של הנברשת. קלה מדי. הוא הפך אותה בעדינות וראה מדבקה קטנה באותיות לטיניות זעירות: Made in China. הוא חייך לעצמו, אבל לא אמר מילה. "סמוכה עליי, גברת. תהיה יפה."
כעבור שעה וחצי הנברשת ניצבה במקומה. האישה בחנה אותה כאילו מדובר ביהלום נדיר. "את הישנה," אמרה בהינף יד, "זרוק אותה בפח. אשפה."
אמנון הביט בגוף התאורה הישן. פליז כבד, עבודת אומן, אולי משנות השמונים. "בטח," מלמל. "אטפל בזה." הוא העמיס אותה בזהירות לתא המטען. הנברשת הזאת עוד תמצא בית.
הוא בדיוק סיים ועצר בצד לשתות מים כשהטלפון צלצל שוב. המספר של האישה המבוהלת.
"אתה בדרך, מותק? תגיע כבר, תגיע!"
הדירה הייתה בלב שכונה ותיקה בעכו, בניין רכבת ישן עם חלונות צרים. בפתח חיכתה לו אישה כבת שבעים, מטפחת פרחונית לראשה. היא תפסה בזרועו ומשכה פנימה.
"הוא מאחורי הארון! יומיים! יומיים הוא שם בלי אוכל, בלי מים! איך אני אזיז ארון לבד?"
"מי מאחורי הארון?" שאל אמנון, מנסה להבין.
"החתול! החתול המסכן!" היא קוננה. "השכן שלי נפטר, זכרונו לברכה. השאיר חתול. לקחתי אותו אלינו, אבל פיצי שלי – פיצי הוא המלך פה. פיצי ראה אורח – ומיד גירש אותו. איך שגבול שלי נכנס הביתה, פיצי שרק, והמסכן ברח ישר מאחורי הארון. מאז לא יוצא."
אמנון ניגש לארון הבגדים הכבד. התכופף והציץ מאחוריו. זוג עיניים ירוקות הביטו בו בחזרה, מבוהלות, עייפות. חתול אפור, כה רזה שצלעותיו בלטו, נלחץ לקיר.
"בוא," אמר אמנון חרש. "בוא, חבר."
החתול זקר אוזניים. קול גבר. אולי, אולי… הוא זחל החוצה על ארבע, רועד, אך נמשך אל הקול. אמנון שלח יד איטית. האף הקטן נגע בקצות אצבעותיו. ואז, החתול התחכך בראשו בכף ידו וגרגר. גרגור חלש, כמו מנוע ישן שמתקשה להתניע.
בעלת הבית הביאה צלחת טונה וקערית מים. החתול שתה בלהיטות, לשונו הוורודה עבדה במהירות.
"מסכן," מלמלה. "הוא היה כל עולמו של השכן. גדל אצלו מגור. עכשיו… עכשיו פיצי לא יתן לו לחיות."
אמנון ישב על הרצפה, מגרד בעדינות מאחורי אוזנו של האפור. החתול עצם את עיניו. "אני אמצא לו בית," אמר פתאום, מבלי לתכנן. "יש לי נסיעה לעוד עבודה. אחזור אלייך הערב, גברת…?"
"מלכה. קוראים לי מלכה." היא חייכה, עיניה נרטבות. "תודה, מותק. אחכה."
בעבודה השלישית חיכה לו בלגן יצירתי. דירה קטנה בשכונה החדשה, כבלים ומסכים בכל פינה. בחור רזה עם משקפיים עבים ומבט נעלם פתח את הדלת. "הברז במטבח דולף," אמר ומיד התיישב חזרה מול עמדת המחשב – שלושה מסכים, שורות קוד ירוקות על שחור.
אמנון החליף את הברז בחצי שעה. קל. תוך כדי, הוא שמע את הבחור ממלמל באנגלית בטלפון, צוחק לעצמו, מקליד.
"אז… פרילנסר?" שאל אמנון כשסיים.
"היי-טקיסט," ענה האיש בחיוך מבויש. "שמי רון. לפעמים אני כל כך שקוע בעבודה שאני שוכח לאכול. להתקלח זה מותרות. ניקיון? תשכח מזה."
"חסרה לך מישהי שתעשה לך סדר," העיר אמנון וגיחך. "לא רק בדירה."
רון נאנח. "זה לא פשוט."
"תשמע, החיים קצרים." אמנון הושיט לו כרטיס ביקור מאולתר. "דרך אגב, אם תשמע על מישהי שצריכה עזרה – תגיד לה להתקשר."
השעה כבר הייתה שלוש. הוא שלח הודעה ליעל: "אתאחר קצת. יש מצב חירום חתולי." והוסיף אימוג'י של חתול.
הדלת בדירה האחרונה נפתחה בידי אישה כבת ארבעים, פניה עייפות אבל מאירות. "תודה שבאת. אני מיכל," אמרה והובילה אותו פנימה. "צריך להחליף וילונות בכל הבית. הישנים… טוב, תראה בעצמך."
הבדים התלויים שם היו דהויים, קרועים, גוועים. נראה היה שהזמן לעס אותם.
"אני צריכה לקפוץ לעבודה, חנות בגדים במרכז. תסתדר לבד?"
"ברור," אמר. "אני רגיל."
"לא תהיה לבד," נשמע קול מאחור. ילד כבן אחת עשרה, על קביים, עמד בפתח המסדרון. "אני אדוארד. אבל כולם קוראים לי אדי."
אמנון הושיט יד. "אמנון. נעים מאוד."
הוא התחיל בעבודה. אדי התיישב על הספה, צופה בו בריכוז. ואז, פתאום, הילד התחיל לדבר. לא שאלות של ילד – סיפורים. על איך הוא הגיע למיכל, על האמא שלא יכלה לגדל אותו כשנודע לה שהוא יהיה עם מגבלה. "מיכל היא אחותה הגדולה," אמר אדי בקול שקט. "היא לקחה אותי אליה. לא הסכימה שאשאר במחלקה. אבל תבטיח שלא תגיד לה שסיפרתי? היא לא יודעת שאני יודע."
אמנון הנהן. גרונו נחנק.
"היא כל הזמן עובדת. אין לה חיים. אפילו לא יוצאת עם חברות. אני לבד רוב היום, לומד בזום."
אמנון עצר. הוא הסתכל על הילד, על העיניים החכמות, על ארשת הפנים הבודדה. "אדי," אמר לאט, "צריך שיהיה לך חבר אמיתי. מישהו שמחכה לך כשאתה קם."
"כלב?" אורו עיניו של אדי. "אבל אי אפשר להוציא כלב לטיולים."
"לא כלב." אמנון הוציא את הטלפון והראה לו תמונה של החתול האפור. "אתה רואה את החבר'ה הזה? גם הוא לבד. איבד את האדם שלו. ואתה יודע מה? אתם יכולים לעזור אחד לשני."
פניו של אדי התמלאו אור. "בוא נבקש ממיכל!"
בדיוק אז, אמנון נזכר בנברשת שבתא המטען. "רגע," אמר. "יש לי רעיון."
הוא הביא אותה פנימה. הפליז הכבד תפס מיד את אור השמש האחרון של היום, מנצנץ בגווני זהב עתיק. "בוא נבדוק איך זה נראה."
כשמיכל חזרה, היא מצאה את אדי עומד על הקביים, מביט למעלה. הנברשת נתלתה במרכז הסלון, והווילונות הרעננים השתלבו איתה בצורה מושלמת. הדירה נראתה אחרת לגמרי. בית.
"אמנון, זה… אני לא יכולה לשלם על זה," גמגמה מיכל.
"זאת מתנה," אמר אמנון בתקיפות. "באמת. הגעתי אליה במקרה. היא שייכת פה."
ואז אדי התקרב, קולו נרגש: "אמא, אמנון רוצה להביא לי חבר. יש חתול בודד, ואני אוכל לטפל בו. בבקשה, בבקשה!"
מיכל הביטה מאמנון אל אדי. דמעה זלגה על לחייה. "אם החתול צריך בית… אז נשמח."
בערב, אמנון הגיע שוב לביתה של מלכה. החתול האפור זיהה אותו מיד, בא וישב לרגליו. "בוא, חבר. יש לך ילד מחכה."
הם נסעו בשקט. החתול ישב על המושב לידו, אדיש לעולם. כשהם נכנסו לדירה, אדי המתין על הספה. החתול הרים את ראשו, הביט בילד – ופשוט ניגש אליו. קפץ על הספה, התכרבל לידו.
"איך נקרא לו?" שאל אדי, ידו מלטפת ברכות.
אמנון חייך. "לחתול הזה קוראים גדי. השכן קרא לו ככה."
גדי גרגר, טמן את ראשו בחיקו של אדי, ונרדם.
בדרך לאיסוף יעל, אמנון הרגיש שמשהו השתנה בבטן שלו. לא העייפות. התחושה שהוא משנה משהו, שהוא שוב עמוד התווך. בתחנה, יעל נכנסה לאוטו ומיד הביטה בו.
"קרה משהו. העיניים שלך… חזרת."
"חזרתי," אמר אמנון. "היה לי יום, תקשיבי." והוא התחיל לספר.
הם נסעו לאורך חוף הים, השמיים הופכים לסגולים. ואז, בקצה הכביש, אמנון הבחין במשהו זעיר בצד הדרך. הוא עצר. גוש פרווה חום-אפור, חתלתול קטנטן, מלוכלך ורועד, פשוט ישב שם.
אמנון ירד מהאוטו. החתלתול הביט בו, מיאו חלש נפלט מגרונו. "היי, חבר," אמר אמנון, מרים אותו בעדינות. "אתה לבד?"
הוא חזר לאוטו, מניח את החתלתול בחיקה של יעל. "תכירי. עוד נשמה טובה שצריכה עזרה."
החתלתול השתרע על ברכיה, לקק את אצבעה, ונרדם.
יעל חייכה, מלטפת את הפרווה החמימה. "האיש הטוב בעולם," לחשה. ונשקה לו על הלחי.
