HE
הזאבה ששמה טוֹפִי יאיר תמיד אמר שהוא לא יודע למה הוא עצר את הרכב באותו לילה. נסע לבד בכביש 90 דרומה
במשך ארבע שנים בקושי פגשו מבטיה את שלו ליותר משתי שניות. היא עברה באחוזה כמו אוויר – ומדי לילה, בלי שביקשו
הטלפון צלצל בחמש וחצי בבוקר. שירה משכה את השמיכה, הושיטה יד לשידה, וראתה את השם "מזכירות בית המשפט"
— ליהי, השתגעת?! — קולו של נמרוד נשמע חלוש כשאשתו נכנסה בדלת השעה מוקדם ממה שתכננה. הוא הביט בה, בטן
הנרות נמסו לתוך צלחות הכסף, והברי ים כבר הפך קר בטמפרטורה של חדר ממוזג מדי. נועה הררי הביטה בשעון בפעם
הנרות בעיצוב ידני על שולחן האוכל כבר הפכו לשלולית שעווה כשמיכל סוף־סוף הבינה שאבנר לא יגיע.
צריך להתחיל מההתחלה. קוראים לי ליאת, אני בת שלושים ושתיים, אחות במחלקה פנימית באיכילוב. בשבתות התנדבתי
עורכת הדין הופיעה על סף דלתי בשעת ערב מאוחרת. גשם דק טפטף על המדרכות של חיפה, והיא עמדה שם עם מעיל רטוב
השעון על שולחן העבודה במשרד בהרצליה פיתוח הראה בדיוק עשרים ושתיים ושלוש דקות. תשעים ושלושה ימים אחרי
אבי פלד עמד מחוץ לדלת מספר 247 במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים רמב״ן בחיפה, וניסה להיזכר מתי בפעם האחרונה