HE

קוראים לי תמר, אבל בשש השנים האחרונות כולם קראו לי "הקטנה שלי". הכינוי הזה – שיצא מגרונו של

קוראים לי אביגיל לוי, אני בת חמישים ותשע. לפני שש שנים הכרתי את ליאור – בחור בן עשרים ושמונה, צעיר ממני

את המענק משכנתא החזרתי כל שנה לאותו דבר — שבוע באילת עם גילי. השנה רוני התקשר להגיד שעכשיו כשיש לי את

האישה שצעדה ברחוב אבן גבירול בתל־אביב לא דמתה למי שחשבה שתהיה. בת 52, נטע עצרה מול חלון חנות ספרים, וראתה

כל בוקר של עומר התחיל באותה צורה: השעון צילצל, הוא זחל מהמיטה, ומהמסדרון כבר נשמע הקול המוכר — אבא שלו

איתן לא אמר את זה בכעס. הוא אמר את זה כמו שמבקשים להעביר את השלט, בלי להרים את העיניים מהצלחת.

את הדירה ברחוב העצמאות בבאר שבע קיבלה מיכל מסבתא רחל. שלושה חדרים, מרפסת קטנה שצופה לחצר הפנימית שבה

יואב חזר מכנס באילת בשלישי בצהריים. המזגן באוטו עבד על פריזר, ברדיו התנגן איזה להיט ים-תיכוני, והוא עדיין

יומיים אחרי שאמא שלי מתה, אחותי כבר עמדה במטבח שלי ורשמה חישובים על דף מקומט. ליאת היא אחותי הבכורה.

נורית הטיחה את כוס היין על השולחן בדיוק כשהשעון הראה חצות. "תפסיקי לשלוח להם שקל, גלית. תפסיקי כבר!