צריך להתחיל מההתחלה. קוראים לי ליאת, אני בת שלושים ושתיים, אחות במחלקה פנימית באיכילוב. בשבתות התנדבתי בהוספיס ברחוב ויצמן בתל אביב. נסעתי בקו 4, יורדת בתחנה ליד קניון עזריאלי, ואז הולכת ברגל. תמיד היה חסר שם כוח אדם, והאמת? מצאתי שם משמעות שאף משמרת בבית חולים לא נתנה לי. שם פגשתי את יואב.
הוא היה בן חמישים וחמש בערך, איש שקט עם עיניים חומות עמוקות שסבלו מכאב נוראי בלי להתלונן. סרטן ריאות, שלב סופני. לא היו לו קרובי משפחה, אף אחד לא בא לבקר. בחגים הוא היה יושב לבד בחדר, מביט מהחלון, שמיכת פליז כחולה על הברכיים. בכניסה לחדר שלו תמיד עמד ספל תה מנטה שהתקרר, חצי לגימה חסרה.
בהתחלה סתם דיברנו. הייתי מביאה לו עיתון "ידיעות אחרונות" מעמדת העיתונים בלובי, מתאמת ביקורי רופא. אחר כך התחלנו לשחק שש-בש בחדר האוכל, ליד מכונת הקפה של עלית. הוא היה קורא לי "הילדה", ואני הייתי צוחקת שאני אישה בת שלושים פלוס. כשהיו לו ימים בלי כוח, פשוט ישבתי לידו בשקט, והספל שלידו התחלף מנטה למים פושרים. כשהיו לו ימים יותר טובים, הוא סיפר לי על איך פעם גלש בסנובורד בחרמון, איך קנה מעיל יד שנייה בשוק בקריית שמונה, לפני שהמחלה תפסה אותו. התחברתי אליו. לא כמו למטופל – כמו לאדם.
ואז, באחד הערבים, בשעה שש וחצי, כשהאחות הורידה תריסים במסדרון, הוא לקח לי את היד. האצבעות שלו היו קרות ורועדות.
"ליאת," הוא לחש, "תתחתני איתי."
הסתכלתי עליו בשוק. חשבתי שהמורפיום עשה לו משהו בראש. אבל המבט שלו היה חד וברור לגמרי. "שבוע, אולי שבועיים נשארו לי. אני לא רוצה ללכת מכאן לבד. נשבע לך, אני לא מבקש ירושה או זכויות – תני לי שם משפחה משותף ברגע האחרון, תני לי את הכבוד הזה. את האדם היחיד שאכפת לו ממני בעולם הזה."
יכולתי להגיד לא. הוא אפילו לא היה נעלב. אבל איזה קול בפנים שלי לחץ כן. בלילה לא הצלחתי לישון. בשש בבוקר, עוד לפני שהשמש עלתה מעל גגות תל אביב, הרמתי טלפון ואמרתי לו שאני באה.
התחתנו באותו היום. במשרדי הרבנות ברמת גן, בלי חופה ובלי מוזיקה. לבשתי חולצה לבנה פשוטה, היחידה שהייתה לי, כזו שקניתי ב-39 שקל בשוק בצלאל. יואב ישב על כיסא גלגלים, מחובר לבלון חמצן, וחייך חיוך שלא ראיתי אצלו אף פעם.
שמונה ימים אחרי זה הוא נפטר. נפטר בלילה, בשקט. האחות תיעדה את השעה – 02:15. הוא מת עם טבעת על היד ועם החיוך הזה על הפנים.
בלוויה עמדתי לבד. רק אני, הרב מההוספיס, ושני עובדי קבורה. ירושלים, הר המנוחות, רוח קרה של בוקר. קברתי את האיש שהכרתי בקושי חודש, והלב שלי הרגיש כאילו איבדתי מישהו שהיה שם שנים.
חזרתי לדירה השכורה שלי בפלורנטין, עדיין עם החולצה הלבנה, כששמעתי דפיקה בדלת. עורך דין – חליפה כהה, תיק עור, פנים רציניות. נכנס, התיישב, הניח מעטפה חומה על השולחן ואמר במבטא רומני כבד: "יואב השביע אותי לתת לך את זה רק אחרי הקבורה. הוא כתב לך את האמת."
פתחתי את המעטפה. הידיים רעדו. הכתב היה מסודר, עגול, כזה של איש זקן שמתאמץ לראות את האותיות.
"ליאת שלי. אני יודע שזה נשמע מטורף, אבל תני לי להסביר. ברגע שנכנסת לחדר בהוספיס, ידעתי מי את. הפנים שלך היו חרוטות אצלי. לפני שבע שנים עבדתי בחברת 'מדיטק', ציוד רפואי. יום אחד הגיעה פנייה דחופה מהדרום. סטודנטית בת עשרים וחמש, אמא שלה זקוקה למכשיר הנשמה, הקופה מסרבת. אני זוכר איך נראתה הפנייה – דף מקומט, כתב יד לחוץ. בכית יומיים, הנייר היה מרוח. לא יכולתי לעצום עין בלילה. איתרתי מכשיר ישן מהמחסן, עבדתי עליו שלושה לילות, כיוונתי אותו אישית, ודאגתי שישלחו אותו אלייך לבאר שבע במשלוח ישיר. בלי לשאול שאלות."
עצרתי. לא האמנתי. המשכתי לקרוא.
"במשך ארבע השנים שאמא שלך חיה, הייתי חושב עלייך לפעמים. תוהה מה איתך. לא חיפשתי, לא עקבתי. סתם תמונה של בחורה צעירה, עקשנית, שנלחמה על האמא שלה. כשיצאתי לפנסיה והגעתי להוספיס, האחות סידרה אותי בחדר שלוש. וראיתי את שמך על לוח המתנדבות. לא האמנתי. ישבתי וחיכיתי. רציתי להכיר את האישה שבזכותה אמא שלה יכלה לנשום עוד ארבע שנים. לא סיפרתי לך, פחדתי שתרגישי חובה. אבל כשראיתי איך את עוצרת ליד הדלת שלי, איך את נלחמת עם הפקידה בעמדת הקבלה שתאשר ביקור של רב, הבנתי משהו. ביקשתי להתחתן איתך לא מפחד מוות. ביקשתי כי לימדת אותי מה זה להיות בן אדם, גם כשכבר לא נשאר לי כלום."
בתוך המעטפה היה צ'ק על סכום של ארבעים ושניים אלף שקל – מה שנשאר מחסכונות הפנסיה שלו. צרור מכתבים קטן היה מקופל למטה. "למחלקה," היה כתוב, "שמיכות לחורף". "לרב," היה כתוב, "תודה על הקדיש." והאחרון – פתק קטן: "לאחות במחלקה – תגידי לה שהגבר השקט בחדר שלוש ביקש תה מנטה כל בוקר רק כדי לראות אותה עוברת."
ישבתי על הרצפה באמצע הסלון, הספה הישנה מאחוריי, ובכיתי חצי שעה. לא בכי של צער. בכי של הלם, של הכרת תודה, של אשמה – איך לא שאלתי? כל החודש ישב מולי האיש שבזכותו אמא שלי קיבלה ארבע שנים, ואני אפילו לא הסתכלתי מספיק טוב.
בבוקר חזרתי להוספיס. מוקדם, 06:10, לפני תחילת המשמרת. נכנסתי לחדר שלוש – הוא היה ריק. המיטה כבר הצטעצעה. על השידה עמדו ספל מים ריק ומגשית תרופות. ניגבתי את השידה, סידרתי את הכיסא, פתחתי חלון. האוויר הקר של בוקר תל אביב נכנס פנימה.
עברו יומיים. יום חמישי, ערב שבת, שעה חמש אחה"צ. חדר האוכל של ההוספיס. ליד השולחן הפינתי, אישה מבוגרת בשם מזל סידרה לבדה חתיכות שש-בש על לוח עץ בלוי, הצבע קצת התקלף. "אף אחד לא יודע לשחק פה איתי," אמרה. "פעם, לפני המון שנים, בעלי לימד אותי. שכחתי הכול."
"אני יודעת," אמרתי, והתיישבתי מולה. "לימד אותי מישהו מיוחד."
היא זרקה את הקוביות, 2 ו-5, והזיזה חייל ירוק. לקחתי את הקוביות לידיי, והרגשתי איך האצבעות מתרגלות לאחיזה, בדיוק כמו שיואב הראה לי.
