— ליהי, השתגעת?! — קולו של נמרוד נשמע חלוש כשאשתו נכנסה בדלת השעה מוקדם ממה שתכננה. הוא הביט בה, בטן הריונית עצומה, פנים חיוורות, ובידיה — כדור פרווה קטנטן בצבעי לבן-ג'ינג'י-שחור. — תוציאי את זה החוצה מיד!
החתלתולה הציצה בו, עייפה, מנסה להתכווץ עמוק יותר לתוך כף ידה של ליהי. היא לא יללה, רק רעדה.
— מה "תוציאי"? — ליהי התכופפה באיטיות, חולצת את סנדליה. רעד קל עבר באצבעותיה.
— מה זאת אומרת? את לא יכולה לגעת בחיות רחוב! את בחודש תשיעי! — נמרוד ניגש אליה, מבטו נע בין פניה לחתלתולה. — קראתי באינטרנט מה יכול לקרות. את לא קראת? טוקסופלזמה, ליסטריה, כל מיני חיידקים שאת אפילו לא יכולה לבטא את השם שלהם.
— ואני אגיד לך מה יכול לקרות, — ליהי השעינה את גבה על הקיר, אוחזת בחתלתולה חזק יותר. פניה של נמרוד התקדרו עוד יותר. הוא זיהה את הטון הזה. — היא הצילה לי את החיים. ואת החיים של התינוקת שלנו. אז היא נשארת. אין דיון.
— מה? — נמרוד מצמץ, פיו נפער קלות.
— החתולה הזאת הצילה לי את החיים, — ליהי חזרה על המילים באותו טון שקט, מדוד. — אתה צריך ללטף אותה עכשיו, לא לצעוק.
נמרוד בהה בה, מחכה לפאנץ'ליין. בקבוקי הפלסטיק במחזורית שמחוץ לחלון נקשו ברוח של קרית מוצקין. ליהי, בלי לשחרר את החתולה, הצביעה על הספה.
— שב. אתה צריך לשמוע מה קרה לי. אחרי מה שקרה הבוקר, הבאתי אותה ישר הביתה. אבל כדי שתבין, אני צריכה לספר לך על אתמול בלילה, ועל דודה מרים.
ישבתי מול דודה שלי, מרים. הבוקר התחיל רגיל לגמרי. היא גרה בקומה הרביעית בבניין ישן ברחוב ז'בוטינסקי — עם מעלית שתמיד נתקעת בין קומות, וריח של אבקת כביסה זולה בלובי.
— דודה, מה קרה? את נראית כאילו דרכת על קוץ, — ניסיתי להקליל את האווירה. בדרך כלל היא צוחקת מהשטויות שלי.
לא הפעם.
— יענקל'ה שלי בא לבקר אותי הלילה, — היא אמרה והביטה מבעד לחלון המטבח. בחוץ עמדה מכונית סובארו לבנה עם מדבקת 'לב השביל' על השמשה.
הדם בעורקיי קפא. יענקל'ה. הדוד שלה. בעלה המנוח.
— בא לבקר… לאן? — שאלתי, מנסה להישמע נינוחה.
— לאן? — מרים הפנתה אליי את גבה, פותחת את הברז ושוטפת כוס. — חיכה לי שם, ליד גדר הקקטוסים שליד הכביש הראשי. אמר: "בואי, מרים, הגיע הזמן". לבשתי את המעיל הירוק, האמנסטיק שלו עדיין היה בכיס.
עמדתי שם, מחזיקה בשקית עם גבינה לבנה ופיתות טריות, ידיים רועדות.
— דודה, זה סתם חלום. מה את מדברת? — הרגשתי איך הקול שלי נשבר.
היא הביטה בי. דרך הארשת על פניה, היא לא התבלבלה.
— ליהי, זה לא היה חלום. הוא עמד שם, חייך אליי, ואמרתי לו: "יענקל'ה, אני לא יכולה לבוא. אני צריכה לראות את הנינה שלי". והוא כעס. את יודעת איך הוא כשהוא כועס. בהתחלה שתק, ואז התחיל לדפוק בשעון היד.
היא לגמה מהכוס, ידיה רועדות.
— אני מרגישה שאין לי הרבה זמן, ילדה שלי.
חיבקתי אותה. העוגיות שהיא הכינה בבוקר התקררו על הרשת.
— דודה, מה פתאום? הרופא שלך אמר שהלב שלך חזק כמו של סוסה. תפסיקי עם זה.
היא שתקה לרגע, אבל הארשת על פניה נשארה זרה. היא נראתה כמו מישהי שכבר החליטה.
שבוע אחרי זה, היא נפטרה. דום לב. הלוויה הייתה קטנה, באוויר הקריר של חודש חשוון. עמדתי שם בשבוע שלושים וחמישה, בטן ענקית, מחזיקה בידו של נמרוד ומרגישה שהעולם נשמט מתחת לרגליי. לא הספקתי. לקח לי יומיים להפסיק לרעוד. חודש שלם עבר, ועדיין הייתי מתעוררת בלילות.
ואז, בלילה שלפני התור שלי לספרייה…
ישבתי בסלון, ממיינת בגדי תינוקות. חיכיתי ללידה, והתרגשתי לקראת המחר. אני זוכרת שאפילו סידרתי את המובייל הקטן שקנינו, עם הכוכבים הזוהרים.
הלכתי לישון מוקדם.
ואז הוא הגיע.
הדוד יענקל'ה עמד על הכביש, ליד חנות הפלאפל הישנה בשכונה, לובש את אותה חולצה מכופתרת תכלת. מאחוריו, ברחוב, לא היה איש. רק אור צהוב של פנס רחוב אחד.
— בואי, ליהי, — הוא סימן לי עם היד. — יאללה, אנחנו מסתובבים פה כבר הרבה זמן.
— אני לא יכולה לבוא, — השמיעה את עצמי, קולי כמו לחישה. — אני צריכה ללדת.
הוא לא הקשיב. הפנים שלו השתנו מהר. מהבנה לכעס. הוא התחיל לדפוק ברגלו על האספלט, בדיוק כמו שהיה עושה כשהייתי קטנה וסירבתי לאכול שניצל. טוּק, טוּק, טוּק. חזק.
— דוד, תפסיק! — צעקתי, דמעות זולגות. — אני לא באה!
ואז הוא תפס את החזה.
הפנים שלו התעוותו בכאב. הוא התחיל לכרוע על ברכיו, לאט, נאנק.
וברגע הזה צעדתי. לא יכולתי לראות אותו ככה. גם אם זה חלום, גם אם הוא לא באמת שם. התחלתי ללכת לעברו.
ואז שמעתי יללה.
חתלתולה קטנה, עם כתמים לבנים, ג'ינג'ים ושחורים — טריקולור — עמדה באמצע הכביש. ועליה דהר ג'יפ שחור, לנד קרוזר, במהירות מטורפת. שמעתי את צמיגיו חורקים על האספלט. הריח של גומי שרוף מילא את אפי. על הזנב שלה היה תלוי קרע בד ירוק, מתנופף.
הבטתי בדוד, כורע ברך. הבטתי בחתולה, עומדת קפואה. לא זזה. נלחמתי בתוכי, צועקת בתוך הראש, רגליי דבוקות לאדמה.
ואז היא יללה שוב, יללה צורמת, ישר לתוך תוך תוך הלב שלי.
נמרוד טלטל אותי.
— ליהי! ליהי, תתעוררי! — הוא ניער אותי בעדינות. — את צועקת מתוך שינה. מה קרה? סיוט?
התיישבתי במיטה. הזיעה קרה על מצחי. הווילון הרעוע התנופף באוויר ממזגן חלון שאננו. שתיתי מים, מנסה להרגיע את הלב הפועם.
— חלמתי… על דוד יענקל'ה. הוא… ביקש שאבוא איתו. בדיוק כמו שדודה מרים סיפרה.
נמרוד ליטף את כתפי.
— ליהי, תקשיבי. זה סתם חלום. דודה מרים הייתה בת שמונים וחמש. את בת עשרים ותשע. אין שום קשר.
— אבל הוא כעס, — לחשתי. — הוא ממש כעס.
הבוקר הגיע. התארגנתי לספרייה. התעקשתי ללכת ברגל, למרות החום. אולי האוויר ינקה את הראש. הלכתי לאורך שדרות ויצמן, חולפת על פני הקיוסק שמוכר גרעינים שחורים. כשהגעתי לצומת, האיש הירוק התחיל להבהב.
ואז שמעתי אותה.
יללה. חזק, דחוף, מלא בהלה.
הסתובבתי לאחור.
והיא היתה שם. החתלתולה. שלושת הצבעים. אותו מבט דקוק. עומדת על המדרכה, ממש ליד עמוד הפרסומת למבצעי חומוס.
ישבתי על עקבי, מנסה ללטף אותה. הייתי ברוחב של צעד אחד ממעבר החציה.
ובום.
ג'יפ לנד קרוזר שחור חצה את הצומת באדום. נהג שיכור, עוד משש בבוקר, קפץ מעבר לפינה, ממשיך ישר קדימה. הוא עלה על המדרכה, פספס אותי בפסיעת רגל אחת, חרך את לוח המודעות והתנגש חזיתית בעמוד בטון. שפריץ של טיח לבן כיסה את הכביש.
אנשים צעקו. מישהו צילם. אני עמדתי שם, המומה, רועדת כולי, בלי יכולת לזוז. אפילו לא שמתי לב שהחתלתולה עלתה לי על הברך.
הרמתי אותה. היא היתה רטובה, מלוכלכת, ועל זנבה היה קשור קרע של בד ירוק. אבל היא חיבקה אותי, נצמדה אלי עם ציפורניה. נראה היה שהיא יודעת. היא ידעה בדיוק מה קרה.
— את המלאכית שלי, — גימגמתי לתוך הפרווה שלה. — את יודעת את זה?
היא יללה בחזרה, חלש. וככה, עם חולצה מוכתמת בבכי ופרווה דבוקה ללחי, צעדתי הביתה. עשרים דקות שלמות, בלי לעצור. לא לספרייה, לא לשום מקום. הביתה.
— עכשיו אתה מבין? — שאלתי את נמרוד, שפתיי רועדות. — אם היא לא היתה צועקת, הייתי צועדת למעבר החציה.
נמרוד הרים את מבטו אלי, חיוור כסיד.
— ליהי, אני… — הוא ניסה למצוא מילים. כל הכתפיים שלו צנחו. — אני לא… לא ידעתי. סליחה.
ואז, משום מקום, התכווצתי. כאב חד ומוכר. תפסתי את הכיסא לידי.
— נמרוד, — לחשתי, עוצמת עיניים. — אני חושבת שזה מתחיל.
הלידה היתה ארוכה, תשע שעות שלמות. אבל כשהיא יצאה, היא צרחה בקול רם ובריא — עלמה שלנו. עם קוקו קטן של שיער שחור. כל הדרך הביתה, נמרוד חייך בטיפשות, מחזיק את הילדה במושב האחורי כמו מישהו שמגיש גביע.
— ודואגים לה, לחתולה? — שאלתי, מסתכלת עליו במראה.
— לה? — נמרוד צחק. — היא חיה יותר טוב ממני. מותק, קניתי לה משחקים, אוכל של פאוץ', ארגז חול סגור, אפילו קבענו תור למרפאה של ד"ר כהן. היא חתולת הבית הכי מפונקת בשכונה.
כשנכנסנו הביתה, היה שקט. החתלתולה — שלי קראתי לה "טיקי" — ישבה על השטיחון הקלוע ליד הדלת. לפני שבועיים, שטיחון כזה לא היה שם. עכשיו היה. נמרוד קנה אותו במיוחד בשבילה.
היא ראתה אותי, ורצה. ארבע כפות קטנות דילגו על הרצפה, עוצרות ממש ליד כף רגלי. היא יללה, מביטה בי, בעלמה.
— מיאו, — אמרתי לה, מתכופפת. — אמא חזרה, טיקי.
היא קירבה את אפה לתינוקת, מרחרחת. הזנב זקף מעלה, רועד קלות. כאילו מברכת את פניה.
נמרוד הכין ארוחת ערב. בישל אורז, חתך עגבניות, שרף חביתה. הוא אף פעם לא בישל משהו מורכב. אבל היה שם מלח בכמות הנכונה בדיוק. טעם של ניסיון. של אכפתיות.
— נו, איך האורז? — הוא שאל, מלא חשש.
— מושלם, — אמרתי, לוקחת עוד ביס. — אתה מתחיל להשתפר.
טיקי זינקה על הכיסא הפנוי, מציצה אלי. נתתי לה חתיכת חזה עוף קטנה. היא חטפה וברחה אל מתחת לשולחן הסלון, כאילו החטיף ייגנב ממנה.
בלילה, ישבתי על הספה. עלמה ישנה על חזי. מסך הטלוויזיה הציג איזה סרט תורכי ישן. וטיקי נחה על ברכיי, מגרגרת כל כך חזק עד שזה הדהד בתוך הצלעות שלי. היא ליקקה את ידי.
הבטתי בה. לראשונה מזה חודשים, הרגשתי שכלום לא חסר. טיקי ליקקה את ידי שוב. עלמה נשמה בקצב אחיד על חזי. והגרגור של טיקי מילא את השקט, בלי צורך במילים.
