אבי פלד עמד מחוץ לדלת מספר 247 במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים רמב״ן בחיפה, וניסה להיזכר מתי בפעם האחרונה הוא באמת נשם. הריח של חומר החיטוי התערבב עם טעם של מרה בגרון. היד שמעולם לא רעדה, גם לא כשכיוון אקדח, לחצה עכשיו על הווילון הלבן כאילו אפשר לפרום אותו ולחזור אחורה בזמן.
תשעים ושלושה ימים חלפו מאז שאורלי בן-דוד חתמה על הסכם הגירושין וזרקה את העט על שולחן עורך הדין. תשעים ושלושה ימים שהוא הצליח לשכנע את עצמו שהשנאה בעיניים שלה היא מחיר הוגן תמורת החיים שלה.
גבי, ראש הצוות שלו בחברת האבטחה, זה שתמיד ידע לקרוא אותו בלי מילים, עצר את ההונדה CR-V השחורה בכניסה לבניין לפני פחות מעשרים דקות. ״בוס,״ הוא אמר אז, ״היא הובאה מחוסרת הכרה. והדופק של העובר חזק.״
אבי יצא מהרכב בלי להגיד מילה. האיש שנכנס לבית החולים לא היה אותו אחד שאורלי הכירה. הוא היה קשה יותר. ערני יותר. מישהו שהתרגל לחסל איומים בלי להסס, אבל אף פעם לא תיאר לעצמו שהאיום יגיע אליה.
הדלת נפתחה.
ד״ר יעל כהן נכנסה עם טאבלט ביד, עייפה, מקצועית, עם המבט הזה שיש לרופאים כשהם סופרים עד עשר בראש לפני שהם אומרים משהו שהולך להרוס למישהו את החיים.
״היא מיובשת בצורה חמורה. תת-תזונה. לא היה לה מעקב היריון.״
המילים נחתו כמו סטירות.
״שבוע שישה-עשר. התינוק מחזיק, אבל אורלי — המיטה הזאת היא הדבר היחיד שמחזיק אותה כרגע.״
אבי לא שאל למה. הוא ידע למה.
אורלי גאה מדי לבקש עזרה. אורלי לבד. אורלי שלא סיפרה לאף אחד שהיא בהריון, בטח לא לו. אורלי שרצתה לגדל ילד בלי האבא שזרק אותה מהיקום הפרטי שלו.
אם היא רק ידעה.
שישה חודשים קודם, במשרד שלו בקומה השביעית במגדלי חוף הכרמל, אבי הביט באיש שישב מולו וניסה להבין איך מישהו עם שם כל כך רגיל — איתן — הפך לאדם שהבטיח לו שאם הוא לא יתגרש מאורלי עד סוף החודש, משהו רע יקרה לה. לא עסקה, לא כסף, לא איומים עליו. עליה.
אבי לא הימר כשהיה מדובר באורלי. הוא חתם. הוא שיקר. הוא גרם לה לשנוא אותו.
״לפעמים להגן על מישהי זה לסבול שהיא שונאת אותך,״ לחש לעצמו בזמן שעורך הדין שלה דפק על השולחן.
עכשיו היא שכבה שמה, חיוורת כמו הסדין, יד מונחת על הבטן בתנועה מגוננת. הוא זיהה את התנועה הזאת. אורלי תמיד ישנה ככה כשהייתה מודאגת, מכורבלת סביב עצמה כמו חומה קטנה.
האחות הביאה שקית עם החפצים האישיים שלה. טלפון סדוק. מחזיק מפתחות של סובארו. ארנק כמעט ריק. ומעטפה לבנה מקופלת.
אבי לקח אותה. הידיים רעדו.
בצד החיצוני היה כתוב בכתב ידה: ״לאבי.״
הוא פתח.
הדף בפנים היה קרוע ממשהו — קבלה, אולי, או פתק הוראות מרופא. בפינה הימנית העליונה, בכתב יד לחוץ, פחות מעשר מילים:
״אל תסמוך על אף אחד. גם לא על משפחה.״
בדיוק באותו רגע, הטלפון של גבי רטט. הוא הציץ במסך, הניד בראשו כאילו הכאב כבר לא מפתיע אותו, והרים את העיניים לאבי.
הבוס שלי, הבן אדם שראה הכול, נראה באותו רגע כאילו מישהו פתח מתחתיו בור.
״בוס,״ אמר גבי בשקט, ״אני חושב שמצאנו מי הסגיר את אורלי.״
הוא התקרב צעד אחד. העיניים שלו היו העיניים של מי שבדיוק קיבל אגרוף לבטן.
״לאדם הזה יש את שם המשפחה שלך.״
אבי הרגיש את הקירות נסגרים.
שם המשפחה שלו.
פלד.
האדם היחיד ששם המשפחה שלו היה פלד, חוץ ממנו, הייתה אחותו סיגל. וסיגל עבדה בחברה. סיגל טיפלה בלוחות הזמנים. סיגל ישבה בפגישות. סיגל ידעה הכול.
הוא סמך עליה בעיניים עצומות.
הטלפון צלצל שוב. הפעם, הודעה.
גבי קרא אותה. הפנים שלו התקשו. ״סיגל מחקה לוגים של כניסות ויציאות מהלילה שבו אורלי פונתה. יש תיעוד שיחה לטלפון של איתן. עשרים ושתיים דקות. שעתיים לפני שהיא התמוטטה בבית.״
המילים ״אל תסמוך על אף אחד״ בערו לו בכיס.
אבי יצא מהחדר. דלת הזכוכית נטרקה מאחוריו. במסדרון, הוא חייג את המספר של סיגל. לא כדי לצעוק. כדי לשמוע את הקול שלה לפני שהיא תבין שהוא יודע.
היא ענתה בהיסוס. כאילו חיכתה.
״אבי? מה קרה?״
הוא לא ענה מיד. שמע את הנשימות שלה. את השתיקה שנמתחה כמו כבל חשמל.
״אני יודע, סיגלי,״ הוא אמר, וקולו היה שקט ויציב — הקול של מי שכבר החליט משהו.
השתיקה בצד השני נסדקה.
״אתה לא מבין. איתן אמר שאם אני לא אספר לו על לוח הזמנים של אורלי, הוא יהרוס אותך. את החברה. את כל מה שבנית. חשבתי שאני מגנה עליך.״
״חשבת שאת מגנה עליי?״ אבי צחק צחוק קצר, יבש, חסר שמחה. ״את הסגרת את האישה ההרה שלי לאדם שאיים להרוג אותה.״
״היא כבר לא הייתה שלך! צרחת שהוא התגרש! אתה אמרת לי שזה נגמר!״
״שיקרתי, סיגל. שיקרתי לכולם. התגרשתי ממנה כדי שאיתן לא יפגע בה.״
סיגל התחילה לבכות. ״אבי, אני מצטערת. אני אתקן. אני אספר הכול למשטרה.״
״תספרי,״ אמר אבי. ״אבל לא אליי.״
הוא ניתק.
בחזרה בחדר 247, הוא התיישב ליד המיטה של אורלי. לקח את היד הלא-מגוננת שלה. היא הייתה קרה.
״אני יודע שלא בטחת בי,״ לחש. ״בצדק. אבל הילדה הזאת תגדל בעולם שאין בו איתן. בעולם שאין בו איומים. אני מבטיח לך.״
אורלי לא זזה, אבל המכשירים ליד המיטה המשיכו לצפצף. העובר — הבת שלו, הבין פתאום — המשיך לבעוט מתחת לעור של אורלי. העולם לא נעצר.
גבי נכנס. הניח כוס קפה שחור על השולחן, בלי סוכר.
״סיגל במשרד שלי. היא רוצה לדבר.״
אבי הנהן.
״איתן?״
״המשטרה עצרה אותו לפני רבע שעה. סחיטה, איומים. יש הקלטות.״
״והתינוקת?״
גבי חייך חיוך קטן. ״ד״ר כהן אמרה שאם אורלי תחזור להכרה ביומיים הקרובים, יש סיכוי טוב שהיא תעבור את זה.״
אבי הביט באורלי. העור שלה עדיין היה חיוור, אבל אולי — אולי — היה שם שמץ של צבע בלחיים.
הוא לא ידע אם היא אי פעם תסלח לו. הוא לא ידע אם היא תיתן לו לראות את הבת שלו. הוא לא ידע כלום.
אבל הוא ידע דבר אחד: הוא לא הולך לשום מקום.
הטלפון שלו צלצל. השעה הייתה 23:47. המספר של איתן ישב על המסך — שיחה מוקלטת מהחקירה, כנראה.
אבי לחץ על כפתור ההשתקה, הכניס את הטלפון לכיס, ונשם.
בפעם הראשונה מזה שלושה חודשים, הוא הרשה לעצמו לעצום עיניים ליד אורלי.
היא פקחה עיניים בחמש בבוקר.
החדר היה שקט. האור הכחלחל של המוניטור ריצד על הקיר. אבי ישב על כיסא פלסטיק קשיח, ראשו מורכן קדימה, לא באמת ישן, לא באמת ער.
היא זזה. היד שלה ניתקה ממגע האצבעות שלו.
אבי פקח עיניים מיד. ראה אותה מסתכלת עליו.
אורלי מצמצה. השפתיים שלה זזו, אבל שום קול לא יצא. היא נראתה מבולבלת. פוחדת. והיד שלה — היד שלה עדיין הייתה שם, על הבטן.
״אורלי,״ הוא אמר, והקול שלו נסדק כמו שלא קרה מעולם.
היא הביטה בו עוד רגע. ואז, לאט, הסיטה את המבט אל החלון הקטן שפנה לעיר המתעוררת.
״איתן,״ היא לחשה. המילה היחידה.
״עצור,״ אמר אבי. ״הוא לא יגע בך יותר.״
היא חזרה להביט בו. הפעם, הייתה שם שאלה.
״למה?״ השאלה שבגללה התגרשתם. השאלה שבגללה שתקת. השאלה היחידה שעכשיו צריך לענות עליה.
אבי לקח נשימה. לא היה לו סיפור כיסוי מוכן. לא היה לו שקר חדש.
״כי איתן איים להרוג אותך. אמר לי שאם לא אתגרש ממך ואם לא אתרחק ממך לגמרי — הוא יעשה את זה. השתמשתי בגירושים כדי להרחיק אותך ממני. חשבתי שככה תהיי בטוחה.״
אורלי שתקה.
הדמעות התחילו לזלוג לה מהזוויות של העיניים, בלי קול, בלי תנועה.
ואז היא דיברה.
״אבי,״ היא אמרה, ״הייתי צריכה אותך. הייתי לבד עם האולטרסאונד הראשון שלה. לבד.״
״אני יודע.״
״אתה לא יודע כלום.״
המוניטור צפצף. קצב הלב שלה עלה. ד״ר כהן נכנסה, העיפה מבט מהיר באבי, ואז באורלי.
״את צריכה לנוח,״ היא אמרה.
אורלי לא זזה.
״תצא,״ היא אמרה לאבי. לא בקרירות. לא בשנאה. פשוט עייפה.
הוא קם.
בדרך לדלת, הוא עצר. ״אני אהיה בחדר ההמתנה. כל עוד צריך.״
היא לא ענתה.
שבועיים חלפו.
אורלי עברה למחלקת היריון בסיכון. אבי בא כל יום. ישב בחדר ההמתנה. שלח פרחים בלי כרטיס. דאג שלא יחסר לה כלום, בלי לבקש רשות ובלי להיראות.
סיגל עדיין נחקרה. החברה שרדה, חבולה אבל עומדת. איתן נשאר במעצר, התיק נגדו הלך והצטבר.
אבי לא ניסה לדבר עם אורלי שוב עד הבוקר שבו האחות אמרה לו: ״היא מבקשת שתיכנס.״
הוא עמד בפתח. אורלי ישבה במיטה, הטלפון ביד. על המסך הייתה תמונת אולטרסאונד — פרופיל קטנטן, אף זעיר, יד קפוצה.
היא הרימה אליו את העיניים.
״קוראים לה נועה,״ אמרה.
אבי לא זז.
״נועה,״ חזרה אורלי, ״אתה רוצה להכיר אותה?״
הוא ניגש. לאט. ישב על קצה המיטה. לקח את הטלפון. הביט בתמונה. האף הזעיר. היד הקפוצה. הלב שלו, שמעולם לא היה שבור כמו שחשב, פעם שוב.
״נועה,״ לחש.
וככה, בחדר קטן בחיפה, ביום רביעי רגיל, שלושה חודשים אחרי שהטלפון צלצל בעשר ושלוש, אבי פלד פגש את הבת שלו.
