HE
אמא שלי הספיקה ללמד אותי רק דבר אחד לפני שהלכה. שטיפת כלים. זה נשמע טיפשי, אני יודעת. הייתי בת שלוש־עשרה
נועה התיישבה על קצה הספה, שילבה אצבעות כמו שהן עושות לפני שיחה קשה, והישירה מבט לאורן. הוא עמד מול הטלוויזיה
כל הערב ברק התנהג כאילו אני אוויר בחדר. ממש אוויר. האישה שאיתו שתים־עשרה שנה, זאת שעזרה לו לסגור את החובות
במשך שנים עודד היה האיש שחוזר הביתה כשכולם כבר ישנים. הוא ניהל צוות פיתוח בחברת הייטק בהרצליה, וכל יום
הייתי בת חמישים ושלוש כשהחיים שלי נגמרו. עד אותו יום באפריל, הכול היה ברור — משמרות כפולות בקופת חולים
החשמלאי הגיע למקלט בשבוע השני של אוגוסט, כשהאוויר עמד כמו קיר והלחות דבקה לעור. קראו לו יוסי, והוא כבר
המעטפה האחרונה שהשאירה נועה על שולחן המטבח נשאה את הסמל של המרכז הרפואי שיבא, ועוד לפני שהבנתי למה הגרון
את האמת, הרגשתי את הסכין בגב עוד לפני שאורי אפילו פתח את הפה. כשהוא קרא לי לחדר הישיבות השקוף שלו בקומה
נעה שמעה את הצעקות כשיצאה מהאוטובוס האחרון לתל אביב, בחצות וארבע דקות. היא התכוונה פשוט לחצות את פארק
אף פעם לא חשבתי שדווקא ביום חמישי בערב, אחרי משמרת של שתים־עשרה שעות באסף הרופא, אז אמצא את עצמי מול