אמא שלי הספיקה ללמד אותי רק דבר אחד לפני שהלכה. שטיפת כלים. זה נשמע טיפשי, אני יודעת. הייתי בת שלוש־עשרה, והיא שכבה על הספה בסלון, עטופה בשמיכה שלקחנו מהצבא כשאבא השתחרר. הפנים שלה היו לבנות כמו החומה החיצונית של הבית בשכונה ד' בבאר שבע, והקול שלה היה חלש, אבל הידיים שלה עוד עבדו.
— תמיד תתחילי מהכוסות, נעמה, — היא אמרה. — המים הכי נקיים בהתחלה. הצלחות אחרונות, הן הכי מלוכלכות. ואם נשאר קצת חול על הסיר מהחומוס, אל תתעצבני. ככה יודעים שזה אמיתי.
היא צחקה, והשיעול שלה נשמע כמו דפיקה בצינור חלוד. נעמה רשמה הכל בראש. היא ידעה שבקרוב יישארו רק המילים.
החומוס הזה, אגב, היה הדבר הראשון שהכינה לבד, יומיים אחרי השבעה. עמדה במטבח הקטנטן עם האריחים הכתומים, טחנה גרגרי חומוס, בכתה לתוך הטחינה. אבא ישב בסלון, הביט בקיר, ואז אכל שלוש צלחות בשקט ואמר: "בדיוק כמו שאמא הייתה מכינה."
אחרי זה באה דודה ריקי.
דודה ריקי הייתה אחות של אבא — אישה קטנה עם שיער מתולתל וידיים שתמיד היו בתנועה. היא גידלה לבד שני ילדים אחרי שבעלה חזר בתשובה, עבר לצפת והפסיק לענות לטלפון. כשהיא עברה לגור איתנו, היא הביאה איתה את אסף ואת מאיה, שלוש מזוודות, וכלוב עם תוכי בשם הרצל שצרח כל לילה "בוקר טוב" בחמש לפנות בוקר.
— אנחנו נסתדר, — אמרה ריקי, והעיניים שלה היו אדומות מעייפות. — אנחנו משפחה.
נעמה הייתה בת חמש־עשרה וחצי, והפכה להיות היד ימין של הבית. אסף היה בן שבע, רזה כמו מקל, עם משקפיים עבות שכל הזמן נפלו לו מהאף. מאיה הייתה בת ארבע, התעוררה כל לילה מצרחות, ביקשה את אבא שלה, ואז נעמה הייתה קמה, מכינה לה שוקו חם, יושבת לידה עד שהיא נרדמת. בבוקר נעמה הייתה קמה ראשונה, משלשלת כביסה, בודקת תיקים לבית הספר, זוכרת שלאסף יש בעיה עם גלוטן וצריך לקנות לחם מיוחד במכולת של יוסי. היא ידעה הכל.
בשמונה עשרה, כשנעמה התחילה ללמוד באוניברסיטת בן־גוריון, היא מצאה עבודה כמלצרית ב"קופי בין" ליד התחנה המרכזית. משמרות כפולות, טיפים שהסתירה במעטפה מתחת למדף בחדר. היא חישבה: שנה, אולי שנה וחצי, ויהיה לה מספיק לדירה קטנה בשכונה ג'. סטודיו. משהו משלה.
המעטפה התמלאה. 14,500 שקל. נעמה כבר סימנה מודעות ביד2, חלמה על מרפסת קטנה ועל השקט. על בוקר שבו היא מתעוררת כשהשמש על הפנים, לא בגלל שהתוכי צורח. לא בגלל שמאיה בכתה. בוקר שלה.
ואז אסף חזר הביתה מבית הספר ואמר שהמורה לספורט אמרה שהוא לא רואה טוב. שלחו אותו לבדיקת עיניים, והתוצאות היו גרועות משחשבו: צילינדר חמור בשתי העיניים, וצריך משקפיים מיוחדים, כאלה שהעדשות עולות כמו טלוויזיה קטנה.
15,200 שקל, כי בקופת חולים הכירו רק במסגרת בסיסית.
דודה ריקי בכתה במטבח. "אני לא יכולה לבקש ממך," היא אמרה, אבל נעמה כבר הוציאה את המעטפה. ספרה שטרות. 14,500. היא הוסיפה 700 שקל מהארנק — כסף שחסכה למעיל חורף, כי בלילות בבאר שבע קר, והיא עמדה בתחנת האוטובוס במקטורן דק.
— קחי, — אמרה נעמה.
היא לא בכתה. היא חיכתה עד הלילה, יצאה לגינה הציבורית מאחורי הבית, ישבה על הנדנדה החורקת, והסתכלה על הכוכבים. נשימה עמוקה. עוד מעט. היא תתחיל מחדש.
החורף עבר, והיא עברה אותו במקטורן הדק.
בקיץ המעטפה התמלאה שוב. 16,000 שקל הפעם — אפילו יותר. נעמה הייתה גאה בעצמה. היא התחילה להאמין שזה באמת יקרה. ואז יום אחד היא ראתה את מאיה יושבת על המדרגות של הבניין, מסתכלת על הילדה מהקומה למעלה. לילדה היה קורקינט חשמלי. שיאומי, חדש, לבן, עם אורות לד על הגלגלים. מאיה ישבה שם, עיניים גדולות, שפתיים קפוצות, כמו מישהי שמבינה שאין לה זכות לבקש.
הקורקינט עלה 1,800 שקל. לא היה שום סיבה לקנות דבר כזה. מאיה אפילו לא ביקשה. היא פשוט ישבה והסתכלה.
נעמה קנתה לה אותו באותו שבוע. הכי טוב, עם סוללה שמחזיקה ארבעים קילומטר. ריקי אמרה "השתגעת", אבל נעמה ראתה איך מאיה רוכבת במורד הרחוב, צועקת "תראי אותי, תראי אותי!", והרגישה חום כזה בחזה, מעין גל של משהו שהיא לא ידעה לתת לו שם.
המעטפה קטנה ב־2,000 שקל. לא נורא. היא תשלים.
עומר פגש אותה בספרייה של האוניברסיטה. ישב לידה, העביר לה פתק. לא עם מספר טלפון — עם בדיחה גרועה על כימיה. היא צחקה כל כך חזק שהספרנית העיפה אותם החוצה.
— את צוחקת כאילו יש לך אישור מיוחד, — הוא אמר. — את יודעת שמותר לך גם לדאוג לעצמך?
היא לא ידעה מה להגיד.
הם התחילו לצאת. עומר היה בנאדם שקט, עם עיניים חומות וכתפיים רחבות, סטודנט להנדסת מכונות שאהב לבנות רהיטי עץ ולבשל פסטה. הוא ראה אותה — באמת ראה — והיה אומר לה: "תאכלי קודם. אני אחכה." כשהיא מיהרה הביתה לעזור לאסף עם שיעורי מתמטיקה, הוא אמר: "אולי הוא יכול להסתדר לבד?" והיא ענתה: "אין לו אף אחד אחר."
בשנה השלישית ללימודים הם מצאו דירה. קטנה, חדר אחד, בשכונת נווה זאב. בעל הבית הסכים לחכות עם הצ'ק, ועומר שילם את העירבון. נעמה שמה את המעטפה בתיק, והיא הרגישה כבדה. 18,000 שקל. בדיוק לשלושה חודשי שכירות והעברת חשבונות.
יומיים לפני החתימה על החוזה, ריקי התקשרה.
— נעמה, מותק, — הקול שלה נשמע קטן, — אני תמיד מתביישת לבקש, אבל…
אבא שלה. השיניים שלו. שנים הוא חייך עם יד על הפה, לא דיבר עם אנשים, הפסיק ללכת לבית הכנסת ביום כיפור. הפעם הייתה הנחה בחמישים אחוז במרפאה בדרך חברון. תותבות, השתלות, כל החבילה. 17,500 שקל.
— הוא לא מבקש, — אמרה ריקי, — אבל אני רואה אותו. הוא מתבייש לחיות.
נעמה ישבה על המדרגות בכניסה לבניין, כמו מאיה אז. שמעה את הרעש של הקורקינט החשמלי בחצר. דמיינה איך אבא שלה חייך בפעם האחרונה באמת, מתי זה היה. לא זכרה.
היא התקשרה לעומר.
— אני לא יכולה, — היא אמרה. — אבא שלי צריך טיפול שיניים. זה דחוף.
שתיקה. ארוכה.
— נעמה, — הוא אמר, — השאלה היא לא למה את נותנת להם. השאלה היא למה את לא נותנת לעצמך.
— אלה החיים שלי, — היא אמרה, יותר בקשיחות משהתכוונה. — המשפחה שלי. אם היית רואה איך הוא מכסה את הפה…
— אני רואה אותך, — הוא חתך אותה. — את לא מכסה את הפה, אבל את גם לא פותחת אותו. את לא מבקשת כלום. ואת יודעת למה? כי אם תבקשי, תצטרכי להקשיב למה שאת באמת צריכה. ואולי את צריכה לצאת מהבית הזה לא רק פיזית.
הוא ניתק. נעמה נשארה עם הטלפון ביד ועם המילים שלו תלויות באוויר. המעטפה עברה לאבא שלה.
שלושה ימים אחר כך ריקי דפקה על הדלת של החדר שלה.
— נעמה'לה, — היא החזיקה מפתחות עם מחזיק פלסטיק בצורת לב, — דיברתי עם אחותי רבקה. היא גרה בחיפה, את יודעת, היא לא משתמשת בדירה ברחוב מסדה. אמרה שאת יכולה לעבור לגור שם. רק לשלם חשבונות.
הדירה הייתה בחיפה. רחוקה שלוש שעות נסיעה, שלוש תחנות אוטובוס ועולם אחר. נעמה לקחה את המפתחות, הרגישה את הקור של המתכת ביד.
בלילה היא שכבה במיטה והביטה בתקרה. "הן משחררות אותי," היא חשבה. "בכזאת קלות. אני לא כזאת חשובה להן כמו שחשבתי."
המחשבה הזאת הייתה נוראית כמו נפילה בחלום. הבטן שלה התהפכה.
היא עברה לגור בחיפה ביום חמישי.
הדירה ברחוב מסדה הייתה בקומה שנייה, מעל מספרה. שמונה עשרה מטרים רבועים, רצפת טרצו ישנה עם סדקים שנראו כמו מפה של מקום שאף אחד לא גר בו. ריח של ספריי לשיער עולה מהקומה למטה. המטבח היה בגודל של ארון — כיור, גזייה, מקרר קטן שצבעו היה פעם לבן. חדר האמבטיה היה בקושי חדר, יותר תא. אבל היה חלון גדול בסלון, חלון שהשקיף על הים. פס כחול דק בין הגגות.
השקט היה הדבר שהכי הפחיד.
בבית בבאר שבע תמיד היה רעש. התוכי, הטלוויזיה, מאיה ואסף רבים, דודה ריקי מדברת בטלפון, המיקסר, הדלת של המקרר שנפתחת כל חמש דקות. הרעש היה החיים.
פה, בדירה בחיפה, היה שקט מוחלט. נעמה שמעה את עצמה נושמת. היא שמעה את השעון על הקיר מתקתק — שעון פלסטיק בצורת חמניה שריקי קנתה לה בשוק. היא שמעה מים מטפטפים מהברז במטבח.
היא ישבה על המיטה, על הסדין הלבן שאמא שלה קנתה פעם, מזמן. קמה, הכינה כוס תה — עם נענע מיובשת שקנתה בשוק, לא טרייה כמו בדרום. המתנה שבע דקות, כמו שאמא לימדה. חזרה למיטה. לגמה.
עכשיו מה.
תמיד היה משהו לעשות. תמיד מישהו שהיה צריך אותה. והיא ציפתה להרגיש חופש, לעוף, לנשום סוף סוף. במקום זה היא הרגישה כמו בלון שהתירו את החוט שלו — לא עף גבוה, פשוט צונח. לא יודע לאן ללכת.
היא הדליקה את הטלוויזיה, רק כדי שיהיה קול. ערוץ 13 שידר איזה ריאליטי. היא כיבתה אחרי שלוש דקות.
יום ראשון עבר. היא סידרה את הבגדים בארון, שמה ספרים על המדף, ניקתה את החלון במרפסת. יום שני עבר. היא התקשרה לעומר — הוא לא ענה.
יום שלישי, היא התקשרה הביתה. אסף ענה.
— נעמה! — הוא צעק. — שמע, קנינו למאיה גלגליות. היא לא יודעת לרכוב, היא נופלת כל הזמן. אמא אומרת שתבואי לבקר, אני צריך עזרה עם שיעורי תנ"ך. יש איזה פסוק שאני לא מבין, והמורה אמרה שאם לא אגיש — איזה עונש?
הוא דיבר בשצף, מהר, כמו תמיד. ברקע שמעה את מאיה צוחקת, את ריקי שרה איזה שיר של זוהר ארגוב.
— איך אתם מסתדרים? — שאלה נעמה.
— אחלה, — אמר אסף. — אמא שמה לי טונה בטוסטר. יצא טעים.
— טונה בטוסטר? — היא כמעט קמה מהכיסא. — למה לא לקחתם לחם גלוטן? יש לך קלקול קיבה?
— לא, — הוא אמר, — אמא אמרה שנסדר לך ביקור אצל התזונאית, אבל בינתיים…
— אסף, תן לי לדבר עם דודה ריקי.
— היא במקלחת.
— אז תן לי את הטלפון שלה אחר כך.
— סבבה, — הוא אמר. — באה בקרוב?
— כן, — היא שמעה את עצמה אומרת. — אני אבוא.
היא ניתקה.
הם מסתדרים. בלי שהיא תכין לו אוכל מיוחד. בלי שהיא תזכור מתי יש לו תור לרופאת עיניים. בלי שהיא תרים את הטלפון ותשאל "מה שלומך?" בדיוק ברגע הנכון. הם מסתדרים.
זה כאב. פיזית. משהו בבטן, כמו רעב שלא יודעים להסביר.
ביום רביעי היא ישבה במטבח הקטן, סופרת ימים, סופרת שקלים בחשבון הבנק, מנסה להבין איך לחיות את החיים שלה כשאין לה מושג מי היא.
אף אחד לא אמר לה שכשאתה מפסיק להיות הדבק של כולם, אתה מגלה שאתה לא יודע מה הצורה שלך. אתה היית הצורה של החריצים של אחרים. ובלי החריצים — אתה פשוט חתיכת חומר בלי קו מתאר.
בצהריים מישהו דפק בדלת. שלוש דפיקות, חזקות, ברורות.
היא פתחה.
עומר עמד שם. בחולצת טריקו אפורה, מכנסי ג'ינס קרועים בברך, סנדלים תנכיות. ביד ימין החזיק מנשא בד כחול. ומתוך המנשא הציצ זוג אוזניים שחורות.
— זה במבה, — הוא אמר, בלי להגיד שלום.
נעמה הסתכלה על האוזניים, על העיניים הקטנות, השחורות, על האף הקטנטן שהתעוות כשהיא קירבה את היד שלה.
— כלב? — היא שאלה.
— כלבה, — עומר תיקן. — מצאתי אותה ליד התחנה המרכזית. מישהו זרק אותה. היא בת חודשיים. היא צריכה מישהו.
— ואתה חשבת עליי.
— לא חשבתי. ידעתי.
הוא נכנס פנימה בלי לבקש רשות. במבה התחילה לרחרח את הרצפה, ללכת בצעדים קטנים ומתנדנדים, להסתכל על העולם כמו אסטרונאוטית על כוכב חדש.
— אני לא יודעת לגדל כלב, — אמרה נעמה. — אני לא יודעת לגדל כלום בשביל עצמי. רק בשביל אחרים.
— בדיוק, — אמר עומר. — את תצטרכי ללמוד.
הוא הוציא מהתיק הגב שלו שקית אוכל, שתי קערות קטנות, עיתון. שם הכל על הרצפה.
— אני לא סולח לך? שאלת? — נעמה ישבה על המיטה. — על מה שאמרת? על מה שבחרתי?
— לא היה על מה לסלוח, — הוא אמר. — הייתי צריך להגיד את זה.
— ועכשיו הבאת לי כלבה.
— עכשיו אני מביא לך שיעורי בית. תגדלי אותה. כשהיא תצטרך אותך, ואין שום דבר אחר בעולם שהיא רוצה — רק אותך, בלי שירותים, בלי כסף, בלי לפתור בעיות — תביני שמגיע לך להיות נאהבת סתם. לא בתמורה למשכורת.
היא הסתכלה עליו. משהו בתוכה — חומה שהתחזקה כל השנים, חומה שנבנתה מסירים שטופים ומשמרות כפולות וממעטפות שהתרוקנו — התחיל להיסדק.
היא הרגישה את העיניים שלה חמות, אבל לא נתנה לדמעות לרדת. היא הושיטה יד, ליטפה את הראש של במבה. הכלבה נשכבה מיד, בטן למעלה, עיניים עצומות, מבקשת ליטופים.
— איזה מטומטמת, — לחשה נעמה. — היא אפילו לא מכירה אותי, וכבר סומכת עליי.
— גם את אף פעם לא הכרת את עצמך. ראי איך סמכת.
הם ישבו שעה. עומר הכין קפה — טורקי, עם הל, כמו שאבא שלו, שהגיע ממרוקו, לימד אותו. במבה נרדמה על השטיחון הקטן בסלון. הדממה שהייתה נוראית הפכה פתאום לשקט אחר.
לפני שהוא הלך, עומר אמר: "אל תברחי מִפְּנֵי השקט. תישארי איתו. תני לו להיות."
היא הנהנה.
שבוע עבר. במבה גדלה בעיניים, למדה לשבת בפקודה, אכלה אוכל של גורים, הרסה את הנעליים של נעמה. לילה אחד, נעמה ישבה על המרצפות הקרות במטבח, גירדה לה את האוזן, והתקשרה לדודה ריקי.
— נעמה, חמודה, מה קורה? — ריקי תמיד דיברה כמו שדר רדיו, חזק וברור.
— אני רוצה להגיד לך משהו, — אמרה נעמה. — תודה לך.
— על מה?
— שהעפת אותי מהבית.
ריקי צחקה. הצחוק שלה נשמע כמו פעמון.
— אני לא העפתי אותך, טיפשה. נתתי לך מפתח לחיים שלך. לקח לך זמן להיכנס בדלת.
— לא האמנתי שמגיע לי.
— בגלל זה נתתי לך מפתח, — אמרה ריקי. — אמא שלך נתנה לי מפתח להיכנס למשפחה שלך לפני עשרים שנה. אמרה: "תשמרי עליה." אני שומרת.
נעמה שתקה. במבה ליקקה לה את היד.
— ואבא? — היא שאלה.
— אבא חייך היום. משהו נפלא. הוא דיבר עם השכן ממול בלי לכסות את הפה. בפעם הראשונה. הוא ביקש ממני להזמין אותך לארוחת ערב בשבת.
— אני אבוא.
— תביאי את עומר.
— אולי.
— תביאי. ראיתי תמונות שלו בפייסבוק. יש לו עיניים טובות.
הן ניתקו. נעמה קמה, ניגשה לבמבה, הרימה אותה בעדינות. הכלבה ליקקה לה את האף. "את יודעת, במבה, אני עוד לא מבינה איך להיות בן אדם חופשי. אני עוד לומדת איך… להיות."
במבה הסתכלה עליה ואז נרדמה בדיוק איפה שהייתה, בידיים שלה, באמצע המשפט.
נעמה קמה. פתחה את החלון. ריח הים נכנס פנימה, קריר, מלוח, חדש. היא הדליקה את הגז, שמה מים בקומקום. חיכתה עד שהמים כמעט רתחו, ואז מזגה בדיוק ברגע הנכון, כמו שאמא שלה לימדה. היא לקחה את כוס התה, התיישבה ליד החלון, והסתכלה על הים. הפעם לא חשבה על מה לעשות הלאה.
היא פשוט ישבה.
בשקט.
עם עצמה.
התה היה מושלם.
