אורית תמיד אמרה שהיא לא תופרת מתוך חיסכון. את זה היא הבהירה לכל מי ששאל, ובשכונה ברמת השרון שאלו הרבה. "יש לי חנות בגדים במרחק חמש דקות הליכה," היא אמרה לשכנה מקומה למטה, "אני פשוט יודעת לעשות את זה יותר טוב."
זה היה נכון. שלושים ושתיים שנה של תפירה עשו ממנה מישהי שמסתכלת על ילד ויודעת בדיוק כמה בד צריך, בלי סרט מדידה. הבן שלה, תומר, היה אז בכיתה ו', ואורית תפרה לו את בגדי בית הספר כל שנה מאז הגן.
בסוף אוגוסט, כשהחום עוד לא הרפה והרדיו בסלון שידר את אותם פרסומות לתלבושת אחידה בכל חצי שעה, אורית פרשה על שולחן האוכל את הבדים שקנתה בסייל של תחילת יולי בשוק הכרמל — כותנה כחולה, משבצות אפורות, בד ג'ינס קשיח שהיא כיבסה פעמיים כדי לרכך אותו. המכונה שלה, סינגר ישנה שירשה מאמא שלה, עמדה על שולחן צד בפינת הסלון, ליד חלון שממנו נראתה החניה של הבניין והכלב של השכנים שנבח לעבר כל אופנוע שעבר ברחוב.
היא תפרה מאחרי ארוחת הבוקר ועד לפני ארוחת הערב, יומיים בשבוע במשך שבועיים, בין שיחות טלפון עם אחותה שגרה בבאר שבע ושתייה של תה שהתקרר לפני שהספיקה לגמור אותו. תומר בא לפעמים לעמוד ליד השולחן, בודק את המידות, מתלונן שהמכנסיים "לא נראים כמו של כולם", ואורית ענתה לו כל פעם אותו דבר: "כשתגדל ותרצה לקנות לבד — תקנה. עד אז זה מה שיש."
זה נשמע כמו קונפליקט קטן ובלתי חשוב. זה לא היה.
כי בספטמבר, ביום הראשון ללימודים, תומר לבש את החולצה שאורית תפרה — עם הכיס הקטן שהיא הוסיפה בלי שביקש, בדיוק במקום שבו הוא נהג לתקוע את הידיים — והלך לבית הספר. ובצהריים חזר עם עיניים אדומות ותיק שנפתח ברצועה אחת. ילד בשם רועי, מהכיתה המקבילה, אמר לו לפני כולם שהבגדים שלו "תפורים בבית כמו של עני", וצחק, וכל השורה ליד הברזייה צחקה איתו.
תומר לא סיפר את זה לאורית באותו יום. הוא סיפר לה רק שבוע אחר כך, כשהיא כבר תפרה לו את המכנסיים לחורף ורצתה שינסה אותם. הוא סירב. סירב בתקיפות שלא הכרה אצלו, זרק את המכנסיים על המיטה ואמר: "אני לא רוצה יותר בגדים תפורים. אני רוצה בגדים מהחנות. כמו כולם."
אורית עמדה בפתח החדר שלו עם הסיכות עוד תחובות בין השפתיים, כמו תמיד כשהיא עובדת. היא הוציאה אותן אחת אחת, שמה אותן בכרית הסיכות הקטנה שהייתה לה על פרק כף היד, ולא ענתה מיד. היא הלכה למטבח, מזגה לעצמה כוס מים מהברז, ושתתה אותה עד הסוף לפני שחזרה.
"מה קרה בבית ספר?" היא שאלה.
זה לקח עוד רבע שעה, ועוד כוס מים, עד שהוא סיפר לה על רועי, על הצחוק, על התיק שנקרע כי מישהו משך אותו כדי "לבדוק אם התפירה מחזיקה". אורית ישבה על קצה המיטה שלו, ליד ערימת המכנסיים המקופלים, והקשיבה מבלי לקטוע.
היא לא הבטיחה לו שהיא תפסיק לתפור. היא גם לא אמרה לו שהוא צריך "להתגבר". במקום זה היא עשתה משהו שלקח לו זמן להבין: היא לקחה את התיק הקרוע, פתחה אותו על השולחן, ובמקום לתקן את הרצועה בעצמה כמו שהייתה עושה בעבר — היא הרימה טלפון לחברה שלה, דנה, שהחזיקה חנות תיקים ותרמילים ברחוב סוקולוב.
"את יכולה לתקן רצועה של תיק? היום, אם אפשר."
זו הייתה הפעם הראשונה שאורית שילמה למישהו אחר על משהו שהיא הייתה יכולה לתקן בעצמה תוך עשר דקות. מאה ועשרים שקל, על תיקון שהיה שווה עשרים.
בערב היא ישבה עם תומר על הספה, התיק המתוקן ביניהם, והוציאה מהמגירה שבארון את פנקס החשבונות שלה — הפנקס הישן שבו רשמה כל בד, כל גליון תבנית, כל שקל שהוציאה על הבגדים לאורך השנים. היא פתחה אותו לעמוד האחרון וספרה איתו, בקול: כמה עלה הבד, כמה הייתה עולה אותה חולצה בחנות "קסטרו" בקניון, כמה שעות היא השקיעה. המספרים לא היו סוד — היא תמיד ידעה אותם — אבל היא מעולם לא הראתה אותם לילד.
"אני לא תופרת כי אנחנו עניים," היא אמרה לו. "אני תופרת כי אני יודעת לעשות את זה, ואת זה אף אחד לא לוקח ממני. אבל אם זה גורם לך לצחוק בבית ספר — זה משהו אחר. זה כבר לא שלי להחליט."
למחרת היא נסעה איתו לקניון עזריאלי בראשון לציון, ונתנה לו לבחור בעצמו שני חולצות ומכנסיים אחד — ישר מהמדף, עם התווית עדיין תלויה. שילמה שלוש מאות ושבעים שקל, בלי להתמקח עם עצמה. תומר יצא מהחנות עם השקית ולא אמר תודה במילים, אבל הוא חיבק אותה ליד הדלפק, שנייה אחת, ואז נבוך מזה ומיהר קדימה לעבר הרכב.
בשבוע שאחרי זה, בבוקר יום שלישי, אורית לא ישבה ליד המכונה. היא ישבה במטבח מול המחשב הנייד וכתבה מייל לרועי — לא לילד, לאמא שלו, שאותה הכירה מאסיפת הורים. היא לא כתבה בזעם. היא כתבה שהיא רוצה לספר לה מה קרה, בלי לדרוש כלום, "כי אני מניחה שאת היית רוצה לדעת אם זה היה הילד שלי." המכתב היה קצר, שלוש פסקאות, ובסופו היא כתבה את המספר שלה.
האמא של רועי התקשרה באותו יום בערב. הייתה שיחה לא נעימה, עם הפסקות ארוכות, עם רועי שנקרא לטלפון והתנצל בקול נמוך שכמעט לא נשמע. אורית לא ביקשה התנצלות פומבית ולא ביקשה שהילד ייענש. היא ביקשה דבר אחד בלבד: שהאמא תגיד לילד שלה מה זה שווה — לבגד שמישהי הכינה בידיים, בלילות, בין שיחות טלפון עם אחות בבאר שבע.
המכונה עדיין עומדת על שולחן הצד בסלון. אורית עדיין תופרת — כרים, וילונות, ולפעמים שמלה לעצמה כשהיא מוצאת בד שהיא לא מסוגלת לעבור לידו בשוק. אבל את בגדי בית הספר של תומר, מאותה שנה והלאה, היא כבר לא תפרה. היא קיפלה את פנקס החשבונות והחזירה אותו למגירה, וכל ספטמבר היא לוקחת אותו לקניון בעצמו, נותנת לו לבחור, ומשלמת בלי לחשב בראש כמה זה עולה פחות אצלה.
בקיץ שעבר, כשתומר כבר היה בן שש עשרה וגבוה ממנה בראש שלם, הוא ביקש ממנה ללמד אותו לתפור כפתור שנפל ממעיל. היא ישבה איתו על ספת הסלון, נתנה לו את המחט, ולא לקחה אותה בחזרה אפילו פעם אחת כשהתפר יצא עקום.
