כל הערב ברק התנהג כאילו אני אוויר בחדר. ממש אוויר. האישה שאיתו שתים־עשרה שנה, זאת שעזרה לו לסגור את החובות של העסק כשהוא כמעט פשט את הרגל — הפכה להיות שקופה. והילדה הזאת מהעבודה, שירה, ישבה מעבר לשולחן בפאב של ליאת וצחקה מכל שטות שהוא הוציא מהפה.
— תראי איזה יופי, שירה — הוא שלף את המפית מהשולחן והתחיל לקפל ממנה פרח מנייר, אצבעות שמנות קצת רועדות. — אבא שלי לימד אותי במלחמה. נו, מי היה מאמין שיש לי ידי זהב?
שירה בת העשרים ושלוש הביטה בו במבט של מישהי שעוד מעט תיפול מהכיסא מרוב התפעלות. — ברק, אתה פשוט אמן! בחיי, לא ראיתי גבר עם ידיים כאלה.
ליאת זרקה אליי מבט מהצד של הבר. אנחנו חברות מהתיכון, היא קוראת אותי בלי מילים. "תגידי משהו" — העיניים שלה צעקו. אבל מה בדיוק הייתי אמורה להגיד? שאני יושבת פה ורואה איך בעלי, איש בן ארבעים ושתיים, מנסה להרשים מישהי שיכולה להיות הבת שלו?
הזמנתי עוד כוס יין אדום. יקב רמת הגולן, קברנה. לא זול, אבל הערב הזה הצדיק כל טיפה. המיזוג בפאב של ליאת בהוד השרון עבד על 18 מעלות, והזיעה הקטנה שנקוותה על הרקה של ברק לא באה מהחום. הוא פשוט התלהב כמו נער.
— בואי נצא רגע החוצה, שירוש — הוא קם מהכיסא, מחזיק את הסיגריה האלקטרונית שלו. — יש שם אחלה ספסל בחצר, אפשר לשבת בשקט.
— אני? לעשן? — שירה צחקקה. — ברק, אתה יודע שאני לא מעשנת.
— אז אני אעשן, ואת תספרי לי איך במשרד לא מעריכים אותך מספיק. נו, תלכי? — הוא הושיט לה יד.
היא קמה. כמובן שהיא קמה. החולצה הלבנה שלה הייתה מכופתרת בדיוק עד המקום הלא נכון, והחצאית — מה יש לדבר על החצאית. ברק אחז לה במרפק, כמו ג'נטלמן אנגלי, והם נעלמו לכיוון היציאה האחורית. לא הסתובבתי. לא היה לי כוח לראות איך היד שלו מחליקה עוד טיפה למטה.
— רוני, תגידי שאת עומדת לעשות משהו — ליאת הניחה לי את היד על הכתף. — הוא עובר כל גבול הערב.
— מה את מציעה? לזרוק עליו את הכוס יין? — הסתכלתי על הנוזל האדום. — הוא לא שווה את היין.
האמת? כבר לא הרגשתי כלום. לא כעס, לא עלבון. ריק. אולי ככה נראה הסוף של סיפור אהבה — לא בצעקות, לא בטריקת דלתות, אלא ברגע אחד כזה, כשאת מבינה שהאיש שיושב מולך הוא זר גמור. מה שהיה לי איתו — גמור.
ליאת ניסתה להסיח את דעתי עם הרכילות החדשה על השכנה מהקומה השלישית, אבל הראש שלי היה בחצר. איך הם יושבים שם, מה הוא לוחש לה. אולי הוא מבטיח לה את מה שהבטיח לי לפני חמש־עשרה שנה? "את תראי, רוני, אני אבנה לך בית". לא, רגע. ברק לא בונה בתים. ברק מוכר ביטוח. הוא אפילו את הפוליסה שלי שכח לחדש בזמן.
הם חזרו אחרי רבע שעה. הפוני של שירה היה פרוע קצת יותר, וברק נראה כמו מישהו שבדיוק גילה מחדש את גיל ההתבגרות. בחיי, אפילו החיוך שלו היה שונה — רחב, טיפשי, כזה שהיה לו כשהכרנו ואז נעלם איפשהו בין תשלומי המשכנתא והתיקון של הדוד השמש.
— בא לך כבר ללכת? — שאלתי אותו בשקט כשהתקרב לשולחן.
— מה פתאום ללכת, רוני? — הוא אפילו לא הסתכל עליי. — ערב נהדר, יפה פה, אוכל טוב. שירה, תגידי, יצא לך לטעום את הסמבוסק של ליאת? קסם. פשוט קסם.
הבנות האחרות — מיכל ויערה — החליפו ביניהן מבטים. נעים להן. לי פחות.
— ברק, השעה עשר וחצי, ואני צריכה לקום מחר מוקדם. הפגישה עם הלקוחה ברעננה.
— אז תיסעי, מי עוצר בך? — הוא משך בכתפיו. — אני אקח מונית אחר כך.
— אתה בטוח? — שירה שאלה בקול מתקתק. — אני לא רוצה שתסתבך.
— בשבילך, שירוש, אני מוכן להסתבך.
קמתי. ליאת באה איתי החוצה לחניון. האוויר של מרץ היה נעים, ריח פריחת ההדרים מהפרדסים שליד. היא חיבקה אותי חזק.
— תגידי מה לעשות, רוני. את רוצה שאני אעיף אותו מפה?
— לא צורך, ליאת. הוא בן אדם גדול. מחר נדבר.
נסעתי הביתה לרמת השרון. רחובות ריקים, רק החתולים המשוטטים ליד הפחים. הכנסתי את הסוזוקי לחניה, עליתי במדרגות — המעלית שוב מקולקלת — ונכנסתי הביתה. שלי. השקט. אף אחד לא מחכה לי בסלון, אף אחד לא שואל איך היה. טומי החתול בא להתחכך ברגליים, פותח את הפה במיאו אילם. לפחות הוא היה שם.
התקלחתי, לבשתי פיג'מת פלנל, ונכנסתי למיטה. השעה היתה אחת־עשרה וחצי. נרדמתי מהר — לא בכוח, אלא מתוך איזושהי כניעה פנימית, כמו כשאת כבר יודעת שהגרוע מכל קרה ומעכשיו רק יכול להשתפר.
התעוררתי בחמש בבוקר בלי שעון מעורר. הצד של ברק היה ריק. הסדין קר. לא שלחתי הודעה. לא התקשרתי. שכבתי בחושך והקשבתי. כלום. רק טומי שנחר קלות בקצה המיטה.
ברבע לשמונה שלחתי הודעה לליאת: "הוא אצלך?"
התשובה חזרה תוך דקה: "לא. הם יצאו מכאן ב־2 בלילה. ביחד. אני מצטערת, רוני."
ביחד. בשתיים בלילה. המחשבה היחידה שעלתה לי לראש היתה: מעניין אם הוא הצליח איתה. יש לה גוף של ילדה בת עשרים — מה כבר יש לה להגיד לגבר בגילו? איזה נושאי שיחה? טיקטוק? מחירי השכירות בתל אביב?
נשארתי במיטה עוד שעה. סתם בהיתי בתקרה, סופרת את הסדקים בטיח. שש־עשרה סדקים. יפה. השקעתי.
בתשע בדיוק שמעתי מפתח מסתובב במנעול.
הדלת נפתחה לאט, עם החריקה הקבועה שהוא מבטיח לתקן כבר חצי שנה, ו — הנה הוא. ברק. האיש שלי. החולצה מקומטת, השיער דבוק למצח, מתחת לעיניים שקיות אפורות, והריח — אלוהים, הריח. תערובת של אלכוהול זול, בושם מתקתק של בחורות צעירות, ומשהו אחר, משהו חייתי, של זיעה לא שלו.
— בוקר טוב — הוא מלמל, מנסה לחלוץ נעליים בלי לכרוע.
— תישאר איפה שאתה.
הוא קפא. רגל אחת בנעל, השנייה בלי. המפתח עדיין ביד.
— רוני, תקשיבי…
— לא. אתה תקשיב. — נעמדתי מולו, הידיים בכיסים של הפיג'מה. — או שאתה מספר לי בדיוק איפה היית הלילה ולמה הגופייה שלך הפוכה, או שתארוז לך תיק. הבחירה שלך.
הוא ניסה לחייך. החיוך של אתמול, זה שהיה שמור לשירה, התפוגג לחלוטין. מה שנשאר היה פרצוף של איש מבוהל שנתפס.
— זה לא מה שאת חושבת… אני נשבע לך. ישנתי אצלה, אבל על הספה! הייתי שיכור, לא יכולתי לנהוג, שירה אמרה…
— שירה אמרה — חזרתי על המילים שלו, טועמת אותן. — מעניין מה עוד שירה אמרה. אולי היא גם אמרה לך להעיף אותי מהחיים שלך?
— רוני!
— ברק, תפסיק. — הרמתי יד. — אני לא כועסת. הגירוי עבר לי באיזור חצות, כשהבנתי שבעלי מעדיף לראות בחורה עם חצאית מיני מאשר לשבת איתי ועם החברות שלי. עכשיו רק בא לי לדעת דבר אחד: היא שווה את זה? שווה להרוס שתים־עשרה שנות נישואים, משכנתא, חשבונות משותפים, את כל הבלגן הזה?
הוא שתק. הפה שלו נפתח ונסגר כמו של דג.
— אין לך מושג כמה חיכיתי לערב הזה — המשכתי, והקול שלי היה שטוח. — לערב שאתה פותח לי את העיניים. תודה, באמת. עשית לי טובה.
— רוני, אני אוהב אותך. אני אוהב אותך, תשמעי! זאת היתה שגיאה, שטות, אני לא יודע מה עבר עליי…
— אתה לא אוהב אותי, ברק. אתה אוהב את השקט שאני נותנת לך. את האוכל במקרר, את החולצות המכופתרות, את החשבונות שמשולמים בזמן. אתה אוהב את החיים שלך כשהם מסודרים. זאת לא אהבה — זאת נוחות.
הוא הזיע. ממש טיפות קטנות על המצח, למרות שמזג האוויר היה קריר. הוא הבין. אולי בפעם הראשונה מזה שנים, הוא באמת הבין.
— מה אתה רוצה לעשות? — שאלתי. — רוצה שהיא תבשל לך? רוצה שהיא תזכור את התאריך של החיסון של טומי? רוצה שהיא תשב איתך לילות מול טפסי הביטוח כשהעסק יקרוס? אתה יודע מה — אולי היא תצליח. אולי היא תהיה מושלמת.
— אני לא רוצה אותה! — ברק כמעט צעק. — אני רוצה אותך, רק אותך. תגידי מה לעשות, אני אעשה הכל.
הסתכלתי עליו. על הקמטים מסביב לעיניים, על הקרחת המתחילה, על האצבעות שרועדות מחוסר שינה ואלכוהול. האיש הזה היה שלי, פעם. אבל עכשיו, לא. עכשיו הוא סתם עוד גבר מבוהל שתפסו אותו.
— קח את הדברים שלך — אמרתי בשקט. — תישן אצל אמא שלך בכפר סבא. תחזור כשאתה מבין מה אתה רוצה — אבל תדע לך, פעם הבאה אתה ישן אצל שירה, ואני אגיש את התביעה לגירושין באותו הבוקר. ברור?
הוא הנמיך את הראש.
— ברור.
הוא מילא תיק קטן: מברשת שיניים, מטען, חולצה להחלפה. לא הרבה. עמדתי ליד החלון וליטפתי את טומי בזמן שהדלת נסגרה. המכונית שלו התניעה בחניה, ואז דממה.
ארבעה חודשים עברו מאז. ברק חזר הביתה אחרי שבוע — מפוכח, מפוחד, מוכן לכל תכתיב שהצבתי לו. עכשיו הטלפון שלו פתוח על השולחן, ואני יודעת את הסיסמה: 1703 — יום ההולדת שלי, מה שהוא לא זכר בעל פה אף פעם. הוא מבשל, עושה קניות, אפילו הסכים ללכת איתי להצגה בקאמרי בלי להתלונן. טומי מחבב אותו שוב.
אבל משהו בי כבר לא שם. לפעמים בלילה, כשהטלוויזיה דולקת והוא נרדם על הספה, אני מסתכלת עליו וחושבת: אתה אותו אחד? אותו ברק שהכרתי? הוא מחייך אליי הרבה, מחמיא, אבל החיוך מרגיש כמו תחפושת. כמו ניסיון לקנות בחזרה אמון שכבר אין.
הבוקר הוא הכין לי קפה טורקי בדיוק איך שאני אוהבת — עם הל, בקצף גבוה — והניח אותו ליד המיטה. — בוקר טוב, אהובה שלי — אמר, ונישק לי את היד.
— תודה — עניתי, ולגמתי.
הקפה היה מעולה. באמת. אבל תהיתי: האם הוא שם לב שבזמן שהוא נישק לי את היד, הבטתי מהחלון וראיתי ציפור בודדה על עץ השקד, מנקרת משהו בלתי נראה? יש דברים שלא חוזרים להיות שלמים.
הפלאפון שלו צפצף. הודעה. הוא קפץ, פתח אותה, והחיוך שלו, לשנייה, קפא.
— מי זה? — שאלתי, בלי להרים את העיניים מהקפה.
— מהעבודה — אמר, מהר מדי. — מצגת שצריך להגיש עד הצהריים.
— יפה. תעביר להם ד"ש.
הוא הנהן ויצא מהחדר. שמתי לב שטומי לא זז מהמקום לידי — בדרך כלל חתולים מרגישים את מה שבני האדם לא רואים.
אולי שירה עדיין שם. אולי מישהי אחרת. אולי אני כבר לא באמת רוצה לדעת. לא בגלל שאני חלשה — אלא בגלל שהפסקתי לפחד. הוא יודע שאני יכולה לקום ולעזוב בדקה אחת, וזה פתאום נותן לי כוח הרבה יותר גדול מכל צעקה. הכוח של מי שכבר לא תלויה. הכוח של מי שראתה הכל.
בינתיים, הבית נקי, הקפה טעים, והאיש שממולי — הוא משתדל. יפה לו. שימשיך להשתדל.
