האור בחצר של אולם האירועים בפתח תקווה עוד דלק, אבל רוב המכוניות כבר נעלמו מהחניון. אני עמדתי בכניסה האחורית, ליד מיכלי האשפה, כי רק שם אפשר היה לנשום בלי בושם של זרים ובלי לחיצות ידיים. השמלה הייתה כבדה, התפרים לחצו בצלעות, והעקבים — אני לא יודעת למה בכלל חשבתי שאני אעמוד בהם עד הבוקר.
קוראים לי נועה. נועה אדרי. לפני בערך חמש שעות התחתנתי עם ניר, וכל הדרך לרכב חשבתי על מה שאבא שלי תמיד אמר: משפחה לא נמדדת בתמונות מהחתונה. היא נמדדת במה שקורה אחרי שהצלם הולך לישון.
אבא שלי לא הגיע לחתונה. הוא נפטר לפני שלוש שנים, מסרטן שאף אחד לא תפס בזמן. אולי בגלל זה לקחתי ללב את מה שקרה אחר כך. אולי לא. אולי כל בן אדם שפוי היה עושה אותו דבר.
הגענו לדירה של ההורים של ניר ברמת גן — דירה ישנה ברחוב שקט, עם עץ פיקוס ענק שמסתיר את המרפסת. כמה קרובי משפחה עלו איתנו. "רק לקפה," אמרה דודתו, "שלא יישאר חלל אחרי השמחה." מילאתי קומקום, חתכתי עוגה שנשארה, ניסיתי להיות כלה טובה.
ואז שמעתי את זה.
הייתי בשירותים, רחצתי ידיים. מבעד לדלת הדקה הגיע קול — משהו כבד פגע בקיר, מישהי צעקה בקצרה, ואז דממה כזאת מוזרה, כאילו כולם עצרו נשימה בבת אחת.
פתחתי דלת. הסלון היה מואר באור צהוב חלש. דוד של ניר — גבר רחב, בגופיית טריקו, עם שרשרת זהב עבה — עמד מעל אשתו. היא הייתה על הרצפה, יד אחת על הפנים, ברך חשופה. מהאף שלה זלג דם שנראה שחור באור הזה.
אף אחד לא זז.
הדודה של ניר אכלה במבה מהשקית. מישהו הציע סיגריה למישהו אחר. מישהי שלחה הודעה בטלפון — שמעתי את הקליק של האותיות.
— קומי, — אמר הדוד, ואני לא אחזור על מה הוא הוסיף. זה היה דבר שאדם לא אמור להגיד לאף אחד, בטח לא לאשתו.
ניר ישב על הספה. הוא הסתכל בטלפון שלו. באמת — בטלפון שלו. כמו שיושבים בחדר המתנה לרופא כשמשעמם.
— ניר, — אמרתי. — תראה מה קרה.
הוא הרים ראש לרגע. — נו, מה. זה שוב הם. אל תתערבי.
האישה על הרצפה התחילה להתייפח בלי קול. הנעל שלה עפה מתחת לשולחן הסלון, נעל שחורה קטנה עם אבזם זהב, ואני הבטתי בה כי פחדתי להביט בשום דבר אחר.
ואז עשיתי משהו שאני לא יודעת מאיפה היה לי האומץ. ניגשתי אל האישה, כרעתי לידה, והרמתי אותה. היא הייתה קלה — עצמות קטנות, צמיד רפואי על פרק היד, ריח של מי ורדים. עזרתי לה לצאת למרפסת, התיישבתי לידה על הרצפה הקרה, ושמתי מגבת מטבח על האף שלה.
— יש לך רכב? — שאלתי.
היא הנהנה בלי להביט בי. הדם טפטף על המגבת ועל האצבעות שלי.
— אני לוקחת אותה למיון, — אמרתי לאף אחד במיוחד. — מי שמתנגד, שיקום.
הדוד קם. הוא הלך לעברי, אני זוכרת את הצל שלו נופל עליי לפני שהגיע. — את לא יודעת כלום, ילדה קטנה. זה ביני לבינה. אל תדחפי את האף.
ואז ניר. הוא קם מהספה, ניגש אליי, תפס לי את היד — לא חזק, אבל מספיק כדי שאעצור. — נועה, תפסיקי לעשות הצגות. כולם מסתכלים עלייך.
אני זוכרת את המשפט הזה מילה במילה. "כולם מסתכלים עלייך." הוא לא אמר "למה אתה מרביץ לה." לא "איך אפשר לשבת ככה". הוא דאג לכבוד המשפחה מול ההופעה של אשתו הטרייה.
הורדתי את היד שלו מהיד שלי. לאט, כי היד שלי רעדה.
האישה — קראו לה אורנה — ישבה במרפסת ושמרה על מגבת על האף. הדודה מזגה קפה. מישהו החליף ערוץ בטלוויזיה. החתונה, הדבש, ברכת "שיהיה לכם בית נעים" — הכול נשפך איפשהו בין הדקות של הלילה הזה.
חזרתי מבית החולים "קפלן" לפנות בוקר. ניר חיכה על המדרגה בכניסה, הראש בין הברכיים.
— את יודעת מה זה לגדול ככה? — אמר בשקט, כמעט מתחנן. — אבא שלי היה מכה את אמא שלי. לא צועק, לא שובר כלים. סתם — מכה, ושותק אחר כך, כאילו כלום לא קרה. גדלתי על זה שזה נורמלי, נועה. תני לי צ'אנס להיות אחר.
הרגע ההוא כמעט ריכך אותי. הוא נראה קטן על המדרגה, ילד מפוחד בתוך חליפת חתן מקומטת.
— אז תראה לי שאתה אחר, — אמרתי. — לא היום, שקמת מהספה ואמרת לי להפסיק להתערב. תראה לי מחר.
הוא לא ענה. רק טילטל טלפון בין האצבעות כמו ילד שמחפש משהו לעשות בידיים.
אורנה יצאה עם זעזוע קל ושבר בעצם האף. שמרו אותה לילה להשגחה. עשיתי לה תורנות בחדר המיון — ישבתי על כיסא פלסטיק, עם השמלה הלבנה, עם כל הברכות עדיין בהודעות בטלפון, וקניתי לה כוס תה בחמישה עשר שקל ממכונה.
למחרת בבוקר לקחתי מונית לפתח תקווה. בדירה שלנו — הדירה ששכרנו חודש לפני החתונה וטרם פרקנו את רוב הקרטונים — פתחתי ארון, הוצאתי מזוודה, וארזתי את מה שהיה שלי. ארבע שנים של ניר נכנסו לשעה וחצי של ארגון. חבילת תמונות, ספר של עמוס עוז, מטען של מחשב, שלושה סריגים, נעלי ריצה. בגדים שלי מאירועים שלא נגמרו.
ניר נכנס כשסגרתי את הרוכסן.
— זהו? — שאל.
— כרגע זה מה שיש, — עניתי. חשבתי שאני יודעת מה אני מרגישה, אבל כשאמרתי את זה נשבר לי משהו בגרון.
— אל תלכי ככה, — הוא אמר, והקול שלו התחיל להתעצבן, לא להתחנן יותר. — את לא מבינה שום דבר מהמשפחה שלי. את חושבת שאת יותר טובה מכולנו?
הרמתי מזוודה ויצאתי. הוא הלך אחריי עד למדרגות, בלי נעליים.
— נועה. אני רציני. אל תתני לדוד שלי לריב איתך, זה יגמר רע.
— אני לא זוכרת מתי הוא עשה לי טובה, — אמרתי. — ניר, אם אני צריכה לבחור בין שתיקה לאמת, אני בוחרת באמת.
בדיוק בזמן שירדתי במדרגות הוא צעק אחריי, והקול שלו כבר לא היה קול של בחור מפוחד על מדרגה. — תדעי שאמא שלי עוד תחיה, ואת תהיי לבד!
זאת הייתה הברכה האחרונה שלו.
אחרי ארבעה חודשים הגשתי תביעת גירושין. החלטתי שאני לא אכנס עם ניר לשום משא ומתן על מה שקרה באותו לילה — מה שהיה, היה. בבית הדין הרבני לא אהבו את הסיפור: גברת צעירה שלא רוצה "לנסות שלום בית" אחרי "רגע אחד של קושי". כתבתי הצהרה מסודרת, עם תאריכים ושמות, על מה שדודו של ניר עשה ועל שתיקת כל מי שישב בסלון. הדיין חתם על הגירושין בלי להרים עיניים.
באותו ערב שקיבלתי את הגט, לא הרגשתי הקלה גדולה, רק עייפות נקייה. פתחתי מחשב וחיפשתי את פרטי המחסן בחברת ההובלות בצומת סגולה, שם עבד הדוד כמנהל משמרת. התקשרתי למשטרה ומסרתי תלונה על מה שראיתי בעיניי, ופניתי גם לעובדת הסוציאלית של העירייה שמטפלת באלימות במשפחה, כדי שיהיה תיק פתוח על אורנה — לא תלונה נגד הדוד בלבד, אלא בקשה שמישהו יבדוק את מצבה, יציע לה מקלט, יידע אותה שיש עליה עין שרואה. לא טלפון של נקמה. לא קללות. רק המסמך שאולי היה חסר לה שנים.
אחרי חודשיים התקשר אליי מספר לא מוכר. קול של גבר מבוגר, נרגש אך מדוד.
— גברת אדרי? זה שלמה, אבא של אורנה. אני רוצה שתדעי — היא עזבה אותו. עברה לגור אצל אחותה ברחובות, אחרי שהמשטרה פתחה תיק והעובדת הסוציאלית ישבה איתה כמה פעמים. זה נתן לה את הדחיפה שהיא הייתה צריכה. הוא עבר לגור אצל אחיו בחיפה. אני מודה לך. שנים ניסיתי לדבר איתה, שנים היא לא הסכימה לשמוע.
ישבתי על המרפסת בדירה הקטנה שלי, עם כוס קפה, וחשבתי על הנעל השחורה שנזרקה מתחת לשולחן הסלון. על הדודה עם הבמבה. על המשפט "כולם מסתכלים עלייך".
בפעם האחרונה שראיתי את ניר, הוא עמד בחניון של בית החולים איכילוב — הגיע לבדיקה של סבא שלו. אני נכנסתי למשמרת. הוא הרים יד, לא לשלום, אלא כדי לעצור מונית. נסעתי בכיוון ההפוך.
המזוודה מהחתונה עוד אצלי, למעלה בארון. בגדי שבת, ובתוכה, עטופה במגבת נייר ישנה, נעל אחת שחורה עם אבזם זהב. אורנה אמרה לי פעם שאפשר לזרוק אותה. לא זרקתי.
בבוקר שיש לי חופש, אני נועלת נעלי ריצה ויוצאת לפארק ליד הבית. אני רצה עד שהריאות כואבות, עוצרת ליד הבריכה המלאכותית, ומסתכלת על השמיים בין העצים — פשוט מסתכלת, בלי לחשוב על שום דבר אחר.
