נועה התיישבה על קצה הספה, שילבה אצבעות כמו שהן עושות לפני שיחה קשה, והישירה מבט לאורן. הוא עמד מול הטלוויזיה הכבויה, רגליים מפוסקות, כאילו מישהו עומד לחטוף לו את הרצפה מתחת לסניקרס.
— אורן, בוא נדבר רגע כמו בני אדם, — היא התחילה. — אני צריכה רק שבועיים. ארבעה־עשר יום לארגן פינה משלי. את השאר נסדר אחר כך.
— שבועיים? — הוא פלט צחוק קצר, גרוני. — את מגישה תביעת גירושין ואז מבקשת להישאר אצלי בדירה? בדירה *שלי*?
— אני יודעת שהדירה רשומה על שמך.
— יופי. אז תתחילי לארוז. קדימה.
הוא סובב את הגב ועבר למטבחון. שלושה צעדים, לא יותר. המטבחון בגודל של תא שירותים, אבל הוא התהלך בו כמו בעל טירה. מחלון קטן מעל הכיור נשמע רחש האוטובוסים מרחוב בן־יהודה — הקו 5, שצופר כל רבע שעה גם באחת בלילה. נועה הכירה את צליל המנוע בעל פה.
— נועה, — הוא הסתובב עם כוס מים ביד, — תגידי תודה שהיית פה בכלל. החברים שלי עוד גרים אצל ההורים, משכנתאות מטורפות, ואני — הנה, נכס. שלי. הא?
— סיפרת לי. בערך מאתיים פעם.
— את פשוט לא מעריכה! כלום. תמיד בזבזת כסף על שטויות — אוכל בחוץ, בגדים. אפילו המיקסר שקנית, איפה הוא עכשיו? אצלך, נכון? לא אצלי.
נועה חייכה לעצמה, טיפה מרירה. *המיקסר* — רמזור מוזר למה שקרה ביניהם. היא קנתה אותו מכספה, השתמשה בו לקינוחי שישי, אבל בעיניו הוא היה פיסת רכוש שיש למדוד.
— אורן, — היא אמרה ועמדה, — הגירושין הם לא בגלל שאני לא מעריכה דירות. הם בגלל שאני לא יכולה להעריך בן־אדם שהעולם שלו נגמר בדלת הכניסה.
— משפטים יפים. עכשיו תתקשרי לחברה שלך מיכל, שתאסוף אותך.
— בבקשה. רק שבועיים.
הוא צעד אליה, אגרופים קפוצים — לא מאלימות, אלא מפחד לאבד שליטה. — לא אכפת לי לאן תלכי, הדירה נשארת אצלי. — המילים נחתכו באוויר היבש, וריח המרכך הזול מהארון עוד עמד ביניהם.
נועה הביטה בו חמש שניות מלאות. היא ראתה את הפנים האדומות, את וריד המצח שהופיע תמיד כשהייתה סתימה בכיור. משהו בה השתחרר, כמו בורג אחרון שהפסיק להחזיק.
— טוב. אני אעזוב.
הוא לא ציפה לתשובה הזאת, וניצחון זחל על פניו. היא הוציאה תיק מסע, התחילה לקפל חולצות, מעיל, תיק העבודה. נעלי הבית שלה נשארו על המחצלת, זוג ורוד דהוי שקנתה בעודף מהסופר. את תמונת החתונה השאירה תלויה על הקיר — לא היה לה כוח לקחת אותה במורד המדרגות.
— המיקסר שלי, — היא אמרה והוציאה אותו מארון המטבח.
— המיקסר שלי! אמא שלי קנתה לי אותו.
— יש לי קבלה. הקופסה המקורית עם המספר סידורי זהה, אם תרצה לבדוק.
הוא נופף בידו. — שיהיה. שיקחו אותך השדים.
היא עצרה בדלת, הביטה לאחור על קיר הסלון המטויח בצבע שמנת שהצהיב. — תהנה מהשקט, אורן. לא תצטרך לחלוק מקרר, לא תצטרך להתווכח מי שופך יותר מים. וחבר'ה מקיר לקיר — לא יהיו. אולי תישן סוף סוף.
היא סגרה את הדלת. אורן נשף אוויר, כמו אחרי אימון. *ניצחתי*, חשב, והתיישב לבד מול הטלוויזיה.
באותו לילה גילה שהוא מדבר לחלל ריק. הוא פתח את הפה להגיד לה שהתוכנית שוב חוזרת על עצמה — הרגל של שנתיים — ורק הד המקרר ענה לו. הוא קם, הלך למטבח למלא כוס מים, ורגלו דרכה על ריק במקום שבו תמיד עמדו נעלי הבית שלה על המחצלת. הריק הזה נשאר איתו כל הלילה, יותר מהמיקסר, יותר מהוויכוח.
שלושה ימים חלפו. ביום רביעי, בתחנה המרכזית, נתקל אורן במיכל — החברה הכי טובה של נועה, מישהי שתמיד נתנה לו מבט כאילו הוא חתול שנכנס בטעות לסלון. הוא היה שם כדי לשלם חשבון חשמל בדואר; היא חיכתה לאוטובוס לבת ים. שני מסלולים שנחתכו בטעות.
— מיכל, רגע. — הוא תפס אותה ליד דוכן הפלאפל. — שמעתי נועה עזבה. איפה היא גרה עכשיו?
— מה אכפת לך?
— היא לקחה מיקסר. שלי.
— המיקסר עם הקבלה? — מיכל חייכה חיוך קטן, ידעני. — תקשיב, אורן, אתה רוצה אותו? סע ותקח. רחוב אחד העם, פינת הרצל. בניין אבן ישן, קומה שנייה. היא בטח שם עכשיו.
— מרכז העיר? — אורן גירד בראשו. השכונה יקרה, השכירות שם מטורפת. — מה, מצאה מישהו? דוד עשיר?
מיכל הוציאה ארנק ושילמה על הפלאפל שלה. — סע, תראה בעצמך. ותגיד לה ששלחתי ד"ש.
היא נעלמה, ואורן נשאר עם פתק ביד. השם "נועה" ו"אחד העם" רצים לו בראש ביחד. נועה מעולם לא עבדה במשהו מכניס — גננת בגן ילדים, בקושי משכורת מינימום. איך היא משלמת על דירה בלב העיר?
הוא הלך הביתה, אבל בלילה לא הצליח לישון. רעש האוטובוסים, השכנים מצד ימין שצרחו בקטע של "מי שטף כלים", ומעל התקרה מכשיר רדיו פועם. המיטה הרגישה ריקה. הבוקר הגיע, והוא התייצב מול בניין האבן ברחוב אחד העם, בפינת הרצל.
מבחוץ הוא נראה כמו הדפיסו אותו מברושור של עיריית תל־אביב. קירות עבים, תריסי עץ ירוקים, חצר פנימית עם עץ לימון. אורן עלה במדרגות, שם לב לריח של אספרסו ומשהו מתוק, כמו עוגת שמרים. לא ריח של טוגנים וצינור חלוד.
בקומה השנייה דלת גבוהה, צבועה תכלת. הוא צילצל. פתחה אישה צעירה, משקפיים, חולצת בייסיק רחבה.
— אתה בטח אורן, — היא אמרה. — נועה יצאה לקניות, היא חוזרת עוד שעה. תיכנס, תחכה.
הוא נכנס, והנשימה שלו נתקעה. המבואה רחבה, שמש מציפה חלל סלון עם תקרה גבוהה וקורות עץ. רהיטים מעטים אבל איכותיים — ספת בד אפורה, שולחן קפה מעץ מנגו, מדף ספרים עד התקרה. שקט. מופתע, הוא עמד ואז התיישב. השקט כל כך זר, שהוא שמע את טיפות השעון הקיר ניתזות.
— אני עינב, אחותה של נועה, — היא הושיטה קנקן מים קרים. — שמעתי על המיקסר. הוא שלה, אגב.
— את בטוחה?
— בטוחה. גם הדירה שלה. — היא חייכה.
אורן כמעט השתנק. — מה זאת אומרת?
— הדירה הזאת הייתה של סבתא שלנו. נועה קיבלה אותה בירושה כבר לפני ארבע שנים, אבל היא לא סיפרה לך. איך היא אמרה… "אורן לא היה מבין את זה". היא השכירה אותה כל הזמן, ועכשיו כשהתגרשתם — היא עברה לגור בה.
פתאום נשמע מפתח בדלת. נועה נכנסה, שקיות בד ביד. כשראתה אותו, לא נראתה מופתעת. — אורן. באת על המיקסר?
— באתי… על המיקסר. — קולו נסדק. — לא סיפרת שיש לך דירה. דירה כזאת. למה גרת אצלי? למה חיית בחדר הקטן ליד הכביש?
היא הוציאה את המיקסר מאחת השקיות, הניחה אותו על השיש. — גרתי אצלך כי זו הייתה בחירה. אהבתי אותך, אורן. אהבתי, וחשבתי שאולי ביום מן הימים תראה אותי, לא את הנכס. טעיתי.
הוא קם, טייל בחלל, נגע בקיר המטויח חלק. הדממה הכבידה על אוזניו כמו אבן. — אני… אני גר בתוך קופסת גפרורים. ואת גרה פה. בפאקינג ארמון.
— אז ככה, — נועה לקחה את המיקסר והעבירה לו אותו. — קח. שלום.
הוא אחז במכשיר, הביט בכפתורים, בעיניו עלה לפתע זכר הטעם של עוגת גבינה שהכינה לו ביום הולדתו, בשנה הראשונה. הוא הושיט את היד לתת את המיקסר בחזרה, אבל המילים לא יצאו. נועה פתחה את הדלת.
אורן עבר את הסף. השמש בחוץ צרבה, ברחוב הרצל, מתחת לבניין, נשמע פעמון של אופניים חולף. הוא ירד במדרגות, נכנס לאוטו, ורק אז נזכר שהשאיר את תיק העבודה שלו על השולחן בסלון — ותמונת החתונה, זאת שנועה השאירה תלויה בדירה הישנה, עמדה לו פתאום מול העיניים, מסמרת אותו לרגע מאחורי ההגה. הוא לא חזר לקחת אף אחד מהשניים.
כל הדרך דרומה לכיוון בן־יהודה נסע בשתיקה, עד שברמזור האחרון, קרוב לבית, שמע מרחוק את צפירת האוטובוס של קו 5 — אותו צליל בדיוק שליווה את הריב ההוא, עכשיו חוזר אליו כמו תזכורת שהדירה נשארה אצלו, אבל הכול חוץ ממנה נשאר ריק.
