הייתי בת חמישים ושלוש כשהחיים שלי נגמרו. עד אותו יום באפריל, הכול היה ברור — משמרות כפולות בקופת חולים, משכנתא שסוף-סוף התחילה להצטמק, ונטע, הבת שלי, שהייתה עסוקה בלבחור בין תואר במדעי הים לבין פסיכולוגיה. היא עשתה את המבחנים האחרונים, וכל מה שדיברנו עליו זה הצבע של השמלה לטקס הסיום.
ואז הגיעה השיחה.
נהג משאית נרדם על ההגה בכביש החוף. נטע חזרה מבית הספר, אוזניות באוזניים, תיק גב על הכתף. היא לא הרגישה כלום, אמרו לי אחר כך. נחמה קטנה שלא ניחמה אף אחד.
בשבועות שאחרי הלוויה שכבתי במיטה ובהיתי בתריס הוונציאני. השכנה מהקומה הראשונה, גברת כהן, השאירה לי סיר מרק עוף. עמד על השיש שלושה ימים עד שהתחיל להסריח. לא יכולתי לזוז. לא יכולתי לאכול. לא הבנתי איך השמש ממשיכה לזרוח מחוץ לחלון כשאצלי בפנים הכול שחור.
רק בסוף מאי קמתי. משהו במזגן שפתאום התקלקל הכריח אותי להזמין טכנאי, וברגע שעמדתי מולו בסלון, פתאום התביישתי — איך אני נראית, מה הוא חושב על הריח, על הכלים בכיור. אחרי שהוא הלך, נשארתי לעמוד באמצע החדר, והרגליים שלי הובילו אותי לחדר של נטע.
ידית הדלת הרגישה קרה. מאז שהיא מתה, לא נכנסתי לשם. הכול נשאר בדיוק אותו דבר — המיטה הלא מסודרת, הספל עם שאריות תה קר, חוברות הלימוד פתוחות על השולחן. הדיסק של שלמה ארצי עדיין בנגן. וארון הבגדים.
פתחתי אותו, וראיתי אותה. שמלת המשי בצבע טורקיז, זאת שקנינו יחד ברחוב אלנבי בתל אביב אחרי שחיפשנו שבועות. זאת שהיא הסתכלה עליה במראה ואמרה, "אמא, אני נראית כמו בת ים." היא הייתה אמורה ללבוש אותה בעוד שלושה שבועות, בטקס הסיום של י"ב.
התיישבתי על המיטה שלה, השמלה על הברכיים, ובכיתי כמו שלא בכיתי אף פעם. לא בכי של הלוויה, עם כל האנשים מסביב. בכי של אמא לבד בחדר של הילדה שלה, בלי אוויר, בלי אלוהים, בלי כלום.
ואז נזכרתי במשהו.
שבוע לפני התאונה, נטע סיפרה לי על מישהי מהשכבה שלה — ילדה שקראו לה שיר, שהמשפחה שלה הגיעה מדרום תל אביב, אבא עובד בניקיון, אמא במטבח בבית אבות. "היא אמרה שהיא לא באה לטקס כי אין לה שמלה," סיפרה נטע בערב, בזמן שאכלנו פלאפל בטיילת באשקלון. "אמרתי לה שהיא משוגעת, שצריך למצוא פתרון. היא אמרה שאין סיכוי."
ואז היא השתתקה, ואני זוכרת את המבט הזה — מבט שהיה לה מאז שהיא קטנה, כשחשבה על רעיון וניסתה להבין אם הוא ישים.
"אמא," היא אמרה לי אז, "אם משהו יקרה לי—"
"אל תגידי שטויות," קטעתי אותה מיד.
"לא, ברצינות. אם משהו יקרה לי, תדאגי שמישהי אחרת תלבש את השמלה. שהיא לא תישאר בארון."
צחקתי ואמרתי לה שהיא דרמטית מדי. חודש אחד אחר כך, נטע כבר לא הייתה.
עכשיו ישבתי עם השמלה ביד, והמילים שלה חזרו אליי. עשיתי את הדבר היחיד שהרגיש נכון. התקשרתי למנהלת בית הספר, קיבלתי את מספר הטלפון של שיר, ואמרתי לה שאני אמא של נטע ושיש לי שמלה להציע לה. קולה היה מזועזע, היא גמגמה משהו על זה שהיא לא יכולה לקבל, אבל התעקשתי. "תבואי ביום חמישי," אמרתי. "אני אחכה."
היא באה. נערה קטנה, רזה, עם צמה ארוכה וצלקת קטנה מעל הגבה. מדדנו את השמלה, והיא ישבה עליה כאילו נתפרה במיוחד. היא הסתכלה במראה, בדיוק כמו שנטע הסתכלה, בדיוק מול אותה מראה, ובכתה. חיבקתי אותה, ובכיתי גם.
זהו. חשבתי שהסיפור נגמר.
אבל בוקר טקס הסיום הגיע, ואני הייתי לבד במטבח. קפה שחור, עוגיית חמאה אחת שנשארה מקופסה ישנה, שקט. השכנה הרגילה שלי, זאת שתמיד שרה מוזיקה יוונית בערבים, עברה ניתוח והייתה אצל הבת שלה. ברחוב היה ריק.
בשעה שמונה וחצי צפר רכב בחוץ. צפירה ארוכה, לא כמו של מכונית פרטית.
ניגשתי לחלון.
מול הבית שלי, ממש צמוד למדרכה, עמד רכב מפואר בצבע שחור — לימוזינה, מהסוג שרואים רק בחתונות או בסרטים אמריקאים. הנהג יצא, הסתובב לצד האחורי, ופתח את הדלת. קפאתי. ידית הספל של הקפה כמעט נשברה לי ביד.
ואז ראיתי אותה.
שיר יצאה מהרכב, לבושה בטורקיז. השמלה. השמלה של נטע. היא עמדה שם, על המדרכה מול הבית שלי, ונראתה כמו נסיכה. השיער אסוף, עיניים מוצפות, חיוך קטן ומהוסס. היא נראתה כאילו היא לא מאמינה שהיא באמת שם.
יצאתי החוצה בלי נעליים. הרגשתי את האספלט החם מתחת לכפות הרגליים, את הדופק שלי בהיברות מהירות.
"מה… מה את עושה פה?" שאלתי, והקול שלי רעד. "הטקס… את צריכה להיות—"
"אני יודעת," היא קטעה אותי בעדינות. "אבל לא יכולתי לבוא לטקס לפני שדיברתי איתך."
"עם… איתי?"
היא קירבה אליי צעד אחד. ביד שלה היה תיק קטן, כזה שמשתמשים בו לתכשיטים. "השמלה הזאת," היא אמרה, והצביעה על הטורקיז, "היא שינתה לי את החיים. אבל אין לך מושג מה עוד היא הביאה לי."
היא פתחה את התיק הקטן, והוציאה מעטפה מקופלת.
"כשחזרתי הביתה מהמדידה," היא אמרה, "בדקתי את השמלה שוב, את התפרים. היא הייתה צריכה קיפול קטן בשול, סבתא שלי רצתה לעזור. ואז מצאנו את זה."
הנהג עמד בצד, מנומס, מחכה. הציפורים באשקלון צווחו כמו משוגעות, איזה חתול של השכנים זינק מעל הגדר, ושנינו עמדנו שם, אני ושיר, על המדרכה, ואני הסתכלתי על המעטפה.
היא הייתה לבנה. עליה היה כתוב בכתב היד של נטע: "למי שתמצא את זה."
הידיים שלי רעדו כל כך חזק, שבקושי הצלחתי לפתוח אותה.
"אלוהים," לחשתי.
בתוך המעטפה היה מכתב. קצר. חמש שורות. אף פעם לא סיפרה לי שהיא כתבה אותו, אף פעם לא ראתה אותו מונח על השולחן, אבל ברור שהיא עשתה את זה בלילה, אולי לפני התאונה, ואולי בכלל חודש קודם, בדקה של בהירות מוזרה.
המילים הראשונות דפקו לי בלב כמו אגרוף.
*"אם את קוראת את זה, כנראה שהבנת שכל יום הוא לא מובן מאליו. קחי את השמלה, קחי את הערב, תרקידי. אל תוותרי על כלום. החיים לא מחכים."*
הרמתי את העיניים אל שיר. "קראת את זה?"
"קראתי," היא לחשה. "וקראתי את זה בערך חמישים פעם. בלילה שלפני הבגרות באנגלית, בדרך לבחינה. בלילה שלא הצלחתי להירדם כי פחדתי שאני לא מספיק טובה. ובבוקר שקיבלתי את המכתב מהטכניון בחיפה."
"הטכניון?"
"כן," היא חייכה, ודמעה אחת התגלגלה לה על הלחי. "התקבלתי. למדעי הים."
מדעי הים. המקצוע של נטע.
עמדתי שם, יחפה על המדרכה, והבנתי משהו. בתוך הכאב האדיר, בתוך החושך שלא נגמר, נטע השאירה משהו שלא יכולתי לתת לאף אחד. משהו ששיר מצאה לבד. והוא הציל אותה. אולי קצת גם אותי.
"את צריכה לזוז," אמרתי לה, והפעם כמעט צחקתי. "הטקס מחכה."
שיר הושיטה יד ולקחה את שלי. "אני רוצה שתבואי," היא אמרה. "בשבילה."
הנהג פתח את הדלת שוב. נכנסתי ללימוזינה. נסענו בשדרות הים, חלפנו ליד החוף שהיה כמעט ריק בשעה הזאת, עברנו ליד תחנת האוטובוס שנטע הייתה מחכה בה כל בוקר. ישבתי והסתכלתי על שיר, על הטורקיז, על המעטפה שהידקתי בין האצבעות.
בטקס, כשהיא עלתה לבמה לקבל את התעודה, הסתכלתי עליה מהשורה האחורית. היא חיפשה אותי בקהל, מצאה, ועצרה לרגע אחד. הרגשתי שהלב שלי נסדק שוב — אבל אחרת. לא כמו אז. הפעם, האור נכנס.
כשחזרתי הביתה באוטובוס העירוני, אישה מבוגרת שישבה לידי שאלה אותי אם אני בסדר. "כן," אמרתי לה. "אני חושבת שכן."
על השולחן במטבח חיכה ספל הקפה הקר. לידו השארתי קופסת עוגיות חדשה, למקרה שמישהי אחרת תיכנס בעתיד.
