— המובילים יגיעו בעוד חצי שעה, — מלמל בעלי, אבנר, כשהוא בורח מהמבט שלי ומגלגל בעצבנות את מפתחות המאזדה בכיס.
עמדתי קפואה עם סל הכביסה בידיים. בתוכו נחו לו החולצות של אבנר, ממתינות להיכרות עם המכונה החדשה שלנו — הכסופה, בעלת ההנעה הישירה, שקנינו לפני שלושה ימים בלבד באחוזות רהיטים ברמת גן. שילמתי עליה ארבעת אלפים ומאתיים שקל, חצי משכר עבודה שלם ועוד תוספת מפרס סוף שנה שקיבלתי בבית הספר.
— אילו מובילים, אבנר? — שאלתי בקור רוח, בזמן שבפנים כבר תסס לו קוקטייל מוכר של תדהמה וזעם.
— טוב… בשביל המכונה. הבטחתי לאמא. את יודעת שהישנה שלה כבר לא סוחטת בכלל. ולנו יש שתי משכורות, נצליח לחסוך שוב. לאמא קשה. היא לא מבקשת הרבה, רק שיתייחסו אליה יפה.
הנחתי את הסל על הרצפה לאט. המכונה שלי. הפנינה שלי עם תוכנית האדים והמנוע השקט. חסכתי עליה חצי שנה, כי הישנה שלנו לא רק שלא סחטה — היא ערכה טקסי גירוש שדים על הכביסה וקפצה באמבטיה כמו טרקטור פצוע, מאיימת לפרוץ את הקיר לשכנים. ועכשיו, כשסוף־סוף השתרר בבית שקט נקי, אמא של אבנר, נילי, החליטה ש"ביחס אנושי" זה לקחת את הנוחות שלנו לעצמה.
לנילי היה כישרון מדהים. היא ראתה עצמה מומחית בכל תחום — מפוליטיקה ועד הוצאת כתמים. בדיוק בשבוע שעבר זכינו בהרצאה שלה על נושא הכביסה, כשישבה במטבח שלנו ובחשה תה בהתנשאות.
— האבקות המודרניות שלכם זה רעל טהור! — הכריזה. — עקרת בית אמיתית מכבסת בסבון כביסה ובחרדל. חרדל מנקה את האורה של הבד! והכימיקלים שלכם רק הורסים את מערכת החיסון.
— נילי, — עניתי בנימוס אבל בתקיפות, — חרדל לא מפרק כתמים אורגניים. בשביל זה מוסיפים לאבקה אנזימים — חלבונים מיוחדים. הם עובדים בדיוק בטמפרטורה של ארבעים מעלות, ובמים רותחים הם מתקרשים. והסבון שלך במים קשים פשוט יוצר משקע סידן על אלמנט החימום. בגלל זה המכונה הישנה שלך מתה — האלמנט נשרף מאבנית.
נילי הסמיקה כמו עגבנייה בשלה מדי. — איזו כימאית מצאנו לנו! עברתי חיים שלמים, ואת רוצה ללמד אותי, אישה עם ניסיון, חצופה כפוית טובה! וטרקה את הדלת בפאתוס כאילו סגרה שערי גן עדן בפני חוטאים.
ועכשיו האויבת המושבעת של הטכנולוגיה המודרנית לוקחת לה את המכונה החדשה שלי, המלאה באלקטרוניקה.
— בסדר, אבנר, — נשענתי על מזוזת הדלת ושילבתי ידיים. — מובילים זה מובילים. אמא זה קדוש.
אבנר נשם לרווחה. הוא התכונן להיסטריה, לצעקות, לצלחות שבורות. הוא לא ידע שמורה עם עשרים שנות ותק לא צועקת. היא רושמת ציון נכשל ביומן ומזמנת הורים. במקרה הזה — את החיים עצמם.
— תודה, מרינה, ידעתי שתביני! — התרגש. — אני אביא לנו בינתיים את המכונה הישנה של אמא…
— לא צריך, — קטעתי. — רק תתפוס מקום. תמסור אותה לאיסוף גרוטאות.
— ובמה נכבס?
— איך זאת אומרת במה? — חייכתי בנימוס. — בידיים, יקירי. יש רק ניואנס אחד. אני עובדת בבית הספר משרה וחצי ובודקת מחברות עד חצות. קניתי מכונה כדי לשחרר את עצמי מהעבדות הביתית. אתה החלטת בשמי לפתור את הבעיה על ידי מתן שלה לאמא שלך. אז עכשיו בעיית הכביסה המלוכלכת היא שלך.
— נו, בסדר! — צחקק אבנר, כבר פותח את הדלת למובילים. — אכבס, לא נורא. סבתות שלנו כיבסו בנחל, ולא קרה כלום. אני אסתדר.
זו הייתה הטעות הגורלית שלו.
שלושה ימים ראשונים נהנה אבנר ממעמד "הבן הטוב". נילי התקשרה כל ערב והתפארה בפני השכנות איזה בן זהב גידלה. סל הכביסה באמבטיה שלנו, לעומת זאת, התמלא בשקט ובעקביות אכזרית.
בשבת בבוקר יצא אבנר למטבח בציפייה לארוחת בוקר. על השולחן חיכתה לו חביתה, ולידה עמד לגן פלסטיק כחול, חתיכת סבון כביסה קשה ושקית סודה לשתייה.
— מה זה? — נדרך.
— הכלים שלך, — לגמתי קפה. — החולצות שלך לעבודה, חליפת הספורט אחרי החדר כושר, והמצעים שלנו. ציפית לשמיכה זוגית, אבנר. מחכה לידיים החזקות שלך. הבטחת.
אבנר נאנח, לקח את הלגן ונעלם באמבטיה. קול המים נתן תקווה. המותחן הפסיכולוגי התחיל כעבור ארבעים דקה.
ישבתי בכורסה עם הטאבלט כששמעתי מהאמבטיה נשימה כבדה, מקוטעת. הצצתי מבעד לדלת הפתוחה למחצה. אבנר, אדום כמו סרטן מבושל, עמד מעל האמבטיה בענני קיטור. ציפית המצעים הרטובה, מבד פשתן צפוף, שקלה בערך עשרה קילו. היא התפתלה, החליקה מהידיים וסירבה להיסחט. המים זרמו ממנה בזרמים עכורים. פרקי אצבעותיו כבר הלבינו.
— מה, הניסיון של סבתא לא עוזר? — שאלתי בהזדהות. — קודם תפתלי אותה לחבל, ואז תסחטי. ואל תשכח לשטוף בשלושה מים, אחרת האבקה תישאר בבד ותגרד לך.
— אני… כבר… — נאנק אבנר, מנסה להעביר את המפלצת הבדית הרטובה מעל שפת האמבטיה.
בערב שבת כבר לא הצליח אבנר ליישר את הגב. העור על ידיו התקמט והאדים. הכביסה שהתייבשה על חבלים בכל הדירה טפטפה על עיתונים פרושים, יוצרת אווירה של מעברת שכונת התקווה בשנות החמישים. אבנר ישב על הספה והביט בקיר במבט ריק של אדם שהכיר את הבל ההבלים.
באותו רגע צלצל הטלפון שלו. על המסך הופיע: "אמא'לה". אבנר, מתעוות מכאב באצבעותיו הפצועות, לחץ על רמקול.
— אבנר! — נשמע מהרמקול קולה הנרגז של נילי. — המכונה החדשה הזאת שלכם הרסה לי הכל! היא צופרת, מהבהבת באדום וחסמה את הדלת! תחבתי לתוכה את המעיל הפוך שלי, את הז'קט של אבא שלך המנוח והשמיכות הצמריות, והיא, המזוינת, מציגה שגיאה ולא מסתובבת!
התקרבתי והתכופפתי אל המיקרופון.
— נילי, — אמרתי בטון המורה הרך ביותר שיש לי. — במכונות מודרניות יש חיישן משקל. המעיל, אחרי שספג מים, שוקל בערך חמישה עשר קילו, ועוד השמיכות. וכושר התוף שבע קילו בלבד. תיכף תקרעי לה את הבולמים ותפילי את התוף מהציר. צריך להוציא חצי מהכמות.
— אל תבלבלי לי את המוח עם החיישנים שלך! — צרחה נילי. — מכרתם לי סחורה פגומה כדי להיפטר מהאמא! זרקתם עלי גרוטאה, נדבנים! אני אזמין טכנאי, שיכתוב פרוטוקול, אתבע את החנות שלכם על נזק נפשי!
היא התלהמה בקול כה רם ונלהב, כאילו נאמה על גבי טנק בפני איגוד עקרות הבית המרומות.
אבנר העביר את מבטו לאט מהידיים הפצועות שלו אל הטלפון. אחר כך הביט בציפית המצעים המטפטפת ממתלה הכביסה, זו שסחט חצי שעה. משהו בעיניו נדלק.
— אמא, — אמר אבנר בשקט, אבל עם מתכת בקול. הוא קם, כיבה את הרמקול, והחזיק את הטלפון צמוד לאוזן.
נילי מהעבר השני השתתקה לרגע.
— אני בא מחר בבוקר, — אמר. — עם מוביל. ואני לוקח את המכונה בחזרה.
— מה?! — נחנקה קולה. — אתה בוגד באמא שלך בשביל אישה?!
— אני לא בוגד באף אחד, — ענה אבנר. — אני מתקן טעות. קניתי לך אלף וחמש מאות שקל, מכונה משומשת אבל תקינה, מהמודעות ביד שנייה. תפעילי אותה כמו שצריך, בלי לדחוס לתוכה שמיכות צמר, ותהיה לך כביסה נקייה. את הכסופה שלנו אני לוקח הביתה.
בצד השני נשמעה שתיקה ארוכה, ואז טריקת דלת מרוחקת — נילי ניתקה.
למחרת בבוקר הגיע אבנר עם המוביל, החזיר את המכונה הכסופה שלנו למקומה במטבח, וקנה בדרך חזרה מהחנות ברמת גן, מהמלאי המשומש שבמחסן העורפי, מכונת כביסה אחרת בשביל אמו — ולקח על עצמו את התשלום, בהוראת קבע חודשית של מאתיים שקל למשך שמונה חודשים.
באותו ערב חיברתי את המכונה שלנו, שמתי בפנים את המצעים שהתייבשו קשים כקרש על החבלים, ולחצתי על הכפתור. הברז הזמזם בשקט, האור הכחול הבהב פעם אחת, ונרגע.
אבנר ישב ליד השולחן ומרח משחה על פרקי אצבעותיו הפצועים.
— אני אכין תה, — אמרתי, — ואת החרדל של אמא שלך תשאירי בארון התבלינים. לפעמים הוא באמת טוב — על נקניקייה.
הוא הרים את הראש והביט בי, ופתאום צחק — צחוק אמיתי, ראשון מזה שבוע, שהתפזר בין קירות המטבח כמו הקצף מהכביסה שסוף־סוף התנקזה כמו שצריך.
