HE
קוראים לי אברהם, בן שבעים ושבע, גר בפתח תקווה כבר ארבעים ושתיים שנה, באותה דירה. בננו אבישי בן ארבעים ותשע.
הכול התחיל בטיסה מתל אביב לאילת. עליתי בין הראשונים, דחפתי את התיק מתחת למושב, והוצאתי ספר.
אני בת שישים ושבע, קוראים לי שולה, וגרה בקריית מוצקין כבר ארבעים שנה. עם יגאל אני נשואה שלושים ושמונה שנה.
# כל עוד סבא חי — אף אחד מהם לא יירש ממני כלום הסיפור הזה לא התחיל בבית החולים. הוא התחיל שנתיים קודם
אני מלווה את משפחת כרמלי כבר עשרים ושתיים שנה. לא כרואת חשבון, לא כעורכת דין – כפקידת בכספות בסניף
הטלפון צלצל בשתים עשרה ושתים עשרה בלילה. שכבתי בחדר השינה החשוך, שומעת את הגשם דופק על אדן החלון, וגיא
אני עובדת כמזכירה בבית ספר "אלונים" באשדוד כבר תשע שנים. בחודש יוני כל שנה יש לנו טקס "
אני אלירן פרץ, בן שלושים ואחת, מנהל שיווק בחברת סטארט-אפ בהרצליה פיתוח. את הסיפור הזה אני מספר כמו שהוא
רותי קמה מאמצע הלילה כי צדו השני של המיטה היה קר. אורי השאיר שקע בכרית, אבל הסדין כבר התקרר לגמרי.
הטיסה שלי בוטלה ב־11:40. שלושים וחמש דקות אחר כך כבר עמדתי מול הבית שלי ברמת השרון וראיתי את הלנד קרוזר