היא ידעה את המספר בעל פה כבר עשרים ושתיים שנה, אבל באותו לילה האצבעות שלה רעדו כל כך שהיא הקישה אותו פעמיים לא נכון.
השעה הייתה שתיים ורבע לפנות בוקר. נועה שבתאי ישבה על רצפת חדר האמבטיה בדירה שלה ברחוב אבן גבירול בתל אביב, עם הגב נשען על האמבטיה הקרה, והטלפון נדבק ללחי. בחוץ עבר אוטובוס לילה ריק, ואפשר היה לשמוע את הצפצוף העמום שלו דרך התריס הסגור. היא לא בכתה. היא פשוט לא הצליחה לנשום כמו שצריך, כאילו מישהו ישב לה על החזה.
"רונית," היא אמרה כשהקול בצד השני ענה, "אני צריכה שתבואי. עכשיו."
רונית כרמון לא שאלה מה קרה. היא לא שאלה למה שתיים ורבע בלילה, היא לא אמרה "בואי נדבר בבוקר". היא אמרה רק: "אני לובשת נעליים," וניתקה.
שמונה עשרה דקות אחר כך היא כבר עמדה בדלת, בלי איפור, עם מעיל מכופתר לא נכון, ובאה ישר מהמיטה. היא לא שאלה שאלות. היא התיישבה על אריחי האמבטיה ליד נועה, לקחה את הטלפון מהיד שלה ושתקה ביחד איתה שלוש דקות שלמות, עד שנועה הצליחה סוף סוף להוציא מילה.
"דורון עזב. הוא ארז מזוודה כשהילדים היו בגן, ואמר שהוא כבר חצי שנה עם מישהי מהעבודה. הוא לקח את הרכב, הוא ביקש שאני אעביר לו את החלק שלו במכולת."
המכולת הזאת – "שבתאי ובניו" ברחוב דיזנגוף – הייתה של אבא של נועה. אחרי שהוא נפטר לפני שמונה שנים, דורון עבד בה יחד איתה, וזוגיות הפכה לשותפות עסקית בלי שאף אחד ניסח את זה בחוזה. עכשיו, כשהוא עוזב, הוא רצה גם את הכסף וגם להיעלם.
רונית לא אמרה "יהיה בסדר". היא לא אמרה "הוא לא שווה את הדמעות שלך". היא שאלה שאלה אחרת לגמרי, כזאת שנועה לא ציפתה בכלל: "יש לך את קבלות ההשקעה שלו בעסק? כתוב איפה שהוא נתן כסף, כמה, מתי?"
נועה הבינה בו ברגע שהחברה שלה לא באה כדי לנחם. היא באה כדי לעזור לה לשרוד.
בבוקר רונית לא הלכה לעבודה שלה במשרד עורכי הדין ברמת גן. היא התקשרה ואמרה שהיא חולה – שקר שהיא מעולם לא סיפרה קודם בעשר שנות עבודה שם. במקום זה היא ישבה עם נועה בסלון, מול שולחן מלא בניירות מהמכולת: קבלות, דוחות מס, חוזה שכירות של החנות. שעה שלמה הן עברו על מסמכים, ורונית סימנה בעיפרון אדום כל מקום שבו כתוב שם המשפחה "שבתאי" ולא "דורון פרץ".
"הוא לא בעל מניות רשום," היא אמרה בסוף. "הוא עבד שם, אבל החנות רשומה על שמך בלבד, בירושה מאבא שלך. יש לו אולי תביעה על שכר עבודה או השקעה אישית, אבל לא על הבעלות. תתקשרי לעורך דין דיני משפחה, אני מכירה אחד טוב, קוראים לו יובל אשכנזי, משרד ברחוב אבן גבירול פינת ארלוזורוב, ממש קרוב אלייך."
דורון לא ויתר בקלות. חודש אחרי שעזב הוא הופיע במכולת בשעה ארבע אחר הצהריים, כשהחנות מלאה בקונים לקראת שישי, ודרש בקול רם שנועה תחתום על מסמך שהוא הביא – הצהרה שהוא "שותף מייסד" בעסק. הוא עמד ליד קופת הקופה הישנה, זאת שאבא של נועה קנה עוד בשנות התשעים, ודיבר חזק כדי שכל מי שבחנות ישמע.
נועה עמדה מאחורי הדלפק, עם הידיים רועדות, כשהטלפון שלה כבר חייג לרונית מתחת לדלפק בלי שדורון ראה.
רונית הגיעה תוך שתים עשרה דקות, ישר מהמשרד, עם התיק שלה ביד. היא לא צעקה. היא הניחה על הדלפק תיקייה כחולה, פתחה אותה, והוציאה עותק של שטר הירושה על שם נועה שבתאי בלבד, יחד עם מכתב מעורך הדין אשכנזי.
"דורון," היא אמרה, "החנות הזאת עברה בירושה מאברהם שבתאי לבתו נועה, רשום בטאבו ובמס שבח, יש לך את הנייר הזה לפנייך. אתה יכול לתבוע על שכר או על השקעה שהשקעת, ויש לך על זה זכות חוקית מלאה – אבל לא על הבעלות. אם תמשיך לאיים על נועה בחנות של אבא שלה מול לקוחות, אני אגיש נגדך תלונה על הטרדה במקום העבודה, ויש לי כבר טיוטה מוכנה במחשב."
דורון הסתכל על הנייר, אחר כך על נועה, אחר כך שוב על רונית. הוא לא ענה. הוא קיפל את המסמך שהביא, שם אותו בכיס, ויצא מהחנות בלי מילה. הפעמון מעל הדלת צלצל אחריו, ואחר כך השקט חזר, וגברת כהן מהקומה השנייה בבניין ליד המשיכה לבחור עגבניות כאילו כלום לא קרה.
שלושה שבועות אחר כך הגיע מכתב מעורך דינו של דורון: הוא ויתר על כל תביעה כנגד הבעלות בחנות, בתמורה לסכום חד פעמי של שלושים ושמונה אלף שקל על חשבון עבודתו בעסק במשך שש השנים האחרונות. נועה חתמה, שילמה, וסגרה את התיק אצל יובל אשכנזי באותו שבוע.
באותו ערב היא ורונית ישבו בחנות אחרי שעות הפתיחה, עם שני כוסות תה ליד קופת הקופה הישנה. נועה הוציאה מארנקה מעטפה עם הקבלה על ההעברה הבנקאית – שלושים ושמונה אלף שקל, סגור, גמור.
"את יודעת מה הכי מוזר," אמרה נועה, "אני לא בוכה יותר על זה."
רונית לגמה מהתה, הסתכלה על השלט הישן מעל הקופה – "שבתאי ובניו" – והושיטה יד ותיקנה אותו, פשוט הזיזה אותו במילימטר שהיה עקום כבר שנתיים ואף אחד לא טרח לתקן.
"בטח שלא," היא אמרה. "החנות שלך. תמיד הייתה."
