אף פעם לא הבנתי למה אמא שלה קוראת לכלבה "שירה".
זאת כלבה. חומה, קטנה, עם אוזן אחת שתמיד נשארת מקופלת. לא שירה, לא רותם, לא נועה. סתם כלבה שאוכלת, ישנה ונובחת על הדוור ברחוב ביאליק בראשון לציון.
אבל אשתי — נו, הגרושה שלי — התחילה פתאום לקרוא לכלבה בשם של בת. וזה שיגע אותי.
"תראה איך שירה יושבת יפה," היא אמרה לי לפני שנה, והושיבה את הכלבה על הספה, על הכרית שלי.
עמדתי עם המפתחות ביד, בדרך למשמרת לילה במוסך. "זאת כלבה."
"היא משפחה."
"משפחה זה אני, את והילדים. זאת חיה שאוכלת מהרצפה."
הכלבה הסתכלה עליי. לא נבחה. סתם הסתכלה.
ככה זה נגמר, בעצם. לא בריב גדול על כסף או על בגידה. על חיה בת שנה שקנתה בחמישים שקלים מאיזה בחור בפייסבוק.
אבל רגע, אני מקדים את עצמי. אתם לא מכירים אותי בכלל. קוראים לי אלון, אני בן ארבעים ושתיים, עובד במוסך כבר עשרים שנה. ידיים עם שמן מנוע שלא יורד גם אחרי שלושה סיבונים. אשתי — תמר. התחתנו כשהייתי בן עשרים ושלוש, היא הייתה בת עשרים ואחת, מורה צעירה עם משקפיים עגולים. שלוש בנות: נועה, בת שש עשרה, והתאומות רוני ויהל, שתים עשרה.
גרנו בדירה שכורה של ארבעה חדרים. לא הייתה לנו דירה משלנו, אבל הסתדרנו. תמר עובדת בבית ספר, אני במוסך. חיים רגילים.
הכלבה נכנסה הביתה ביום שישי אחד, אחרי שתמר חזרה מהשוק.
"אלון, תכיר," היא אמרה וחייכה ככה, עם שיניים. "זאת שירה."
הסתכלתי על החיה. "למה שירה?"
"כי כשהיא נובחת זה כאילו היא שרה."
הכלבה נשכה לי את השרוך של הנעל.
"אני לא רוצה אותה בבית," אמרתי.
"אלון."
"אמרתי לא."
"היא כבר כאן. תן לה צ'אנס."
נתתי צ'אנס. חודש. שישה חודשים. שנה.
הכלבה התבגרה. היא הפסיקה לעשות צרכים על השטיח, למדה לשתות מהקערה בלי להתיז מים על כל הקיר. אבל היא נשארה כלבה. והבית שלי — שתמיד הריח כמו בית, כמו אוכל של תמר וטלוויזיה בערב — פתאום הריח כמו חצר.
אני יודע מה אתם חושבים. נו, למה הוא כזה קשה. זאת רק כלבה. אבל אתם לא הייתם שם. לא ראיתם איך תמר שמה לה אוכל לפני שכולנו קיבלנו. איך היא קנתה לכלבה מעיל חורף במאה ותשעים שקלים כשנועה הלכה עם ג'ינס שקרע לה. איך היא ביטלה נסיעה לקבר של אבא שלי בצפון כי "לשירה יש חיסון".
השתגעתי.
בשקט, כן. לא צעקתי. אני לא בן אדם שצועק. אבל כל פעם שראיתי את הכלבה הזאת על הספה, משהו בתוכי התכווץ כאילו מישהו לחץ לי על בית החזה.
ואז תמר הודיעה שהיא רוצה עוד אחת.
"שירה בודדה," אמרה. "כלבה צריך חברה."
עמדנו במטבח. היא שטפה כלים, אני שתיתי קפה שחור כמו שתמיד שתיתי בעשר בלילה לפני משמרת. הטלוויזיה הייתה דלוקה בסלון, איזה ערוץ רוסי.
"תמר."
"מה."
"זאת הפעם האחרונה שאני שותק."
היא סגרה את הברז. המים הפסיקו. ואז היה שקט כזה, כבד, שלא שמעתי בבית שלנו אף פעם.
"מה אמרת?"
"אם תביאי עוד כלבה, אני עוזב."
היא צחקה. אבל לא בצחוק אמיתי. כזה צחוק שעושים כשמישהו אומר משהו כל כך מגוחך שאין מה לענות.
"אתה עוזב בגלל כלבה?"
"אני עוזב בגלל שאני לא קיים בבית הזה."
היא הסתכלה עליי זמן ארוך. ואז חזרה לשטוף את הצלחות.
"אל תביא עוד אחת," אמרתי לגב שלה. "בבקשה."
כשהיא הביאה את הכלבה השנייה — לבנה, קטנה, עם עיניים צרות — לא אמרתי מילה. פשוט הלכתי לחדר, הוצאתי את המזוודה מהארון, והתחלתי לזרוק פנימה את מה שלי: ג'ינסים, חולצות עבודה, פיג'מה, שלוש תמונות מהמגירה שליד המיטה.
הבנות ראו אותי. נועה עמדה בפתח החדר עם פנים חיוורות.
"אבא?"
"אני עובר לגור אצל סבתא," אמרתי. "בינתיים."
"אבל למה?"
"תשאלי את אמא."
היא לא שאלה. הן אף פעם לא שאלו.
שנה עברתי. שנה שלמה אני גר אצל אמא שלי, בבאר שבע. בדירה עם שני חדרים וריח של נפטלין בארון. אני ישן על ספה שנפתחת, וביום שישי אני נוסע שעה וחצי לראשון כדי לראות את הבנות.
תמר לא מתקשרת. היא שולחת הודעות רק כשצריך: "תביא לרוני נעלי ספורט", "נועה צריכה כסף לטיול". שאלות כאלה. והכלבות — שתיהן — נמצאות בתמונות שהיא מעלה.
"שירה ויאה," היא כותבת עם לב.
יאה. קראה לכלבה השנייה "יאה".
הבנות התרגלו. בהתחלה הן בכו בטלפון, ביקשו שאחזור. אחר כך הפסיקו. אחר כך התחילו לבקר אותי בשבתות. אנחנו מסתובבים בקניון בבאר שבע, אוכלים פיצה, מדברים על בית ספר. הן לא מזכירות את הכלבות. אני לא שואל.
אבל לפני חודש נועה שלחה לי תמונה.
שירה, הכלבה הראשונה, יושבת על מיטה של תמר. לובשת סוודר. סוודר שלי. הסוודר הצבאי הישן שסבא שלי הביא לי מרוסיה.
"אמא שמה אותו עליה," כתבה נועה.
לא עניתי שעה. ישבתי בחדר של אמא, הסתכלתי על הקיר שהיה פעם לבן ועכשיו צהבהב, ושמעתי את השעון מתקתק. אמא כבר ישנה, עם מכשיר הנשימה שמרעיש ככה: ששש. ששש.
ואז החלטתי.
זה לא היה ריב. זה לא היה נקמה. זה היה פשוט: אני לא אשאר בצד ואסתכל.
למחרת נסעתי לראשון.
עמדתי מתחת לבניין הישן ברחוב ביאליק. השעה הייתה אחת עשרה בבוקר. דלת הכניסה הייתה פתוחה, כמו תמיד, כי המזוזות תקועים. עליתי לקומה שלישית. עמדתי מול הדלת שפעם הייתה שלי.
דפקתי.
תמר פתחה. היא הייתה בחלוק בית, עם שיער אסוף ברישול. הופתעה. לא ציפתה.
"אלון?"
"אני צריך לדבר איתך."
"עכשיו? יש לי יום הורים."
"עכשיו."
היא הכניסה אותי. הכלבות רצו אליי. שירה קפצה עליי, יאה נבחה. הרגשתי את הציפורניים שלהן חופרות לי בשוק.
"תשב," אמרה תמר.
עמדתי.
"תמר, אני בא לקחת את הסוודר."
"איזה סוודר?"
"הסוודר של סבא. זה שאת שמת על הכלבה. זה לא הכלבות. זה שלי."
היא הביטה בי ככה, בפה פתוח קטן. "אתה באת לפה בגלל סוודר?"
"זה לא סוודר. זה הדבר היחיד שנשאר לי מסבא. ואת שמת אותו על חיה."
היא צחקה שוב. אותו צחוק מהמטבח לפני שנה. "אלון, אתה שומע את עצמך?"
"תמר, אני לא צוחק."
"גם אני לא. אתה עזבת את הבית בגלל כלבות. אתה גר אצל אמא שלך. אתה בא לכאן בשביל סוודר. אתה — אלון — אתה בן ארבעים ושתיים. זה מה שחשוב לך?"
עמדתי ככה. הרגשתי את קצות האצבעות שלי רועדות. לא מרוב עצבים. מרוב שזה — כל זה — היה כל כך, כל כך מיותר.
"זה הסוודר של סבא," חזרתי. "הוא ברח מברית המועצות עם הסוודר הזה. ישן איתו ברכבת לוורשה. עבר איתו את הגבול. זה הדבר היחיד שנשאר ממנו."
"ואז?"
"ואז זה לא שייך לכלבה."
היא נכנסה לחדר. שמעתי אותה מדברת אל הכלבות: "ששש, בנות, ששש." חזרה עם הסוודר מקופל.
"קח."
לקחתי אותו. הריח כמו כלבה. כמו ריח של חיה שישנה עליו חודשים.
הלכתי לדלת.
"אלון," קראה תמר מאחוריי.
עצרתי.
"אתה לא תוכל לבוא ככה לפה כל פעם."
"אני יודע."
"אז מה, נגמר?"
הסתובבתי. הכלבות ישבו לידה, אחת מכל צד. שירה ויאה. קרוקות לשתיהן.
"תמר," אמרתי, "אני לא נגד הכלבות. אני נגד מה שקרה לנו בגללן. את יודעת מה? אני לא זוכר את היום שהפסקת להסתכל עליי. אבל כלבה אחת את זוכרת."
היא לא ענתה. ולמען האמת — לא הייתי צריך שתענה.
יומיים אחר כך קיבלתי הודעה מעורך הדין. תמר הגישה בקשה לגירושין מסודרים. רכוש — כל אחד נשאר עם מה שיש לו. אני מבין: היא חיכתה שאני אעשה צעד. או שאולי היא פשוט נמאס לה. לא משנה.
עניתי באותה הודעה: "אני מסכים."
עכשיו אני יושב בחדר של אמא. הסוודר של סבא תלוי על הדלת, נקי עכשיו, אחרי שלושה כביסות. הבנות היו אצלי בשישי. נועה שאלה: "אבא, תחזור?"
"לא, מתוקה."
"למה?"
כי אני לא אוותר על הזכות לחיות בבית בלי להרגיש שאני האורח. כי אני לא אתן לכלבה ללבוש את הזיכרון היחיד שנשאר לי מהבן אדם שבזכותו אני בכלל כאן. כי פעם תמר הייתה האישה שלי, והיום היא האישה של שתי כלבות, ואני לא מתחרה בהן. אני פשוט לא.
לא אמרתי לה כל זה. אמרתי: "כי ככה נכון."
היא נשכה את השפה, כמו שהיא עושה כשהיא גולשת בפלאפון. "תביא לי את הסוודר?"
"לא."
"למה? זה יפה עליך."
"זה לא בשבילך. זה של אבא שלי. וכשהוא ימות, זה יישאר אצלי."
היא הביטה בי. "אתה מוזר, אבא."
"יודע."
אולי יום אחד הם יבינו. או שלא. אבל יש דבר אחד שאני יודע: כשאמות, גם ככה לא אקח כלום. אז לפחות שיישאר מהבית הזה, מהחיים שהיו לי, משהו אחד שהריח כמו בן אדם. לא כמו כלבה.
הסוודר תלוי על הדלת. לפעמים, כשאני עובר לידו, אני מחזיק את השרוול בין האצבעות. הוא רך. סבא היה איתו בכל כך הרבה דרכים.
הוא לא יגיע ליא, ולא לשירה, ולא לשום חיה אחרת.
הוא שלי.
