HE

הטלפון רעד על השיש שלוש פעמים ברציפות לפני שנועה הרימה אותו. "אמא, תבואי מהר, אבא נפל במטבח."

אני גרה בקומה מעל המרפסת שלה, בבניין ברחוב ניצנה בתל־ברוך, ומהמרפסת שלי רואים בדיוק את שלה.

בעלי תמיד אמר שכסף משנה אנשים. לא האמנתי. עד שראיתי את אמו סופרת מעטפות בבר המצווה של הנכד שלה.

גליה עמדה במרפסת, מחזיקה בין האצבעות בדל סיגריה. היא לא עישנה כבר אחת עשרה שנה, אבל היום שלפה מהמגירה

באוטובוס 480 מבאר שבע לתל אביב, בשעה שמונה ותשע בבוקר, ישב לו נער בן שבע עשרה ליד החלון, אוזניות באוזניים

קוראים לי נדב, אני בן חמישים ואחת, ואני גר בראשון לציון כבר תשע שנים. לא, לא תמיד גרתי כאן.

אני עמדתי עם הגב למקרר וחיכיתי לרעש של המפתח. השעה הייתה עשר וארבעים בערב, ובחוץ ירד גשם דק שדפק על תריס

צלצלו למשטרה על אלימות בחתונה שלי — למחרת התברר שהמתלוננת היא חמותי, שאני עומד לפטר את המשפט הזה הוא

הכול אמור היה להימשך עוד כמה שנים. זה מה שאמרתי לעצמי כשחתמתי בטאבו בנתניה על הנישואים עם רות.

איתי לביא, המנהל התורן במיון של המרכז הרפואי "כרמל הצפון" בעכו, ידע להבחין בין בכי של כאב לבין