HE

המזוודה שחיכתה בקומה השנייה כשענת שגיא נחתה בנתב"ג בפעם הראשונה אחרי שמונה שנים בחו"

פעם תמיד היית מגיע קוראים לי אברהם, אני בן שישים ושבע, גר בחיפה. יש לי שני ילדים — יונתן בן ארבעים ושלוש

ארבע שנים שלחתי הביתה כמעט שבע מאות אלף שקל. כל חודש, בלי פספוס אחד. הייתי במילואים ארוכים, קבע, קוראים

אני זוכרת את הרגע שהבנתי שאין לי בית. לא במובן של קירות וגג — זה היה לי. אלא בית כזה, שאתה יודע שמותר

— אורי, אני חוזרת ואומרת לך בפעם השלישית. שום כינור. שום מקהלה. שום הפתעה. דניאלה החזיקה את הטלפון בין

האור בחצר של אולם האירועים בפתח תקווה עוד דלק, אבל רוב המכוניות כבר נעלמו מהחניון. אני עמדתי בכניסה האחורית

אף אחד לא מכין אותך לרגע שבו תינוקת שלך חותמת על משכנתא בראשון לציון בסכום שהבנק מכנה "

בחמש בבוקר עוד היה חשוך. רויטל עמדה ליד החלון בסלון, מחזיקה כוס תה שהתקרר מזמן, והסתכלה על הפנסים של

הבנות היו בנות שישה חודשים כשאחי השאיר אותן ליד דלת הדירה שלי בבאר שבע. שלושה סלקלים, תיק החתלה אחד מפוצץ

Нина сидела в кухне и смотрела на три тарелки. Она накрыла их бездумно — как всегда, перед пятницей