בעלי תמיד אמר שכסף משנה אנשים. לא האמנתי. עד שראיתי את אמו סופרת מעטפות בבר המצווה של הנכד שלה.
זה התחיל בפברואר, כשהתברר שאיתן זקוק לניתוח. שום דבר דרמטי, מום מולד בכף הרגל, אבל ככל שיותר מוקדם ככה יותר טוב. בקופת החולים נתנו תור בעוד ארבעה עשר חודשים. פרטי — שבעים אלף שקל. היה לנו שלושים ושניים. את השאר היינו צריכים ללוות.
ואז התקשרה החמות, גברת רבקה. אישה מבניין ברחוב דיזנגוף בתל אביב, שלושה חדרים, מרפסת סגורה, כלי כסף מהסבתא. תמיד הריחה לבנדר ותמיד ידעה יותר טוב. היא התקשרה לבעלי בערב שישי, בדיוק כשהכנתי תה בדירת החדר וחצי שלנו בגבעת שמואל.
— אני אלווה לכם. אבל בתנאי שתעבירו לי את הרכב על שמי.
בעלי קפא עם הטלפון ליד האוזן. היה לו פאסאט B5 ישן, שנתון 2004, שקנה עוד לפני החתונה תמורת שמונה אלף שקל. נסע בו לסיטונאי הירקות, כי עבד בחנות ירקות ברחוב אבן גבירול. הרכב הזה היה הבית השני שלו.
— אמא, הרי הפאסאט הזה לא שווה אפילו חצי ממה שאנחנו צריכים.
— אז תלוו במקום אחר.
לא היה איפה. הבנק סירב — ותק תעסוקתי קצר מדי אצל בעלי. המשפחה שלי גרה בכפר קטן ליד קריית שמונה, אבא שלי בקצבת נכות, אמא מנקה בבית ספר. אספו עם אחותי אחד עשר אלף וזה היה התקרה.
החמות הגיעה ביום חמישי עם תיק. הניחה על השולחן חוזה שהיא כינתה "העברת בעלות כבטוחה". הרכב עובר פורמלית אליה, ואחרי החזר החוב חוזר לבעלי. ריבית? אפס. משפחה.
בעלי חתם. גם אני, כי הייתי שותפה בבעלות. הידיים שלי רעדו כשהעורך דין הטביע חותמת, אבל לאיתן היה צריך להיות ניתוח וזה היה הכי חשוב.
הניתוח הצליח. הבן נשא סד חצי שנה, אחר כך הורידו אותו. היום הוא רץ בחצר כמו משוגע. ואנחנו החזרנו את החוב בעקשנות. כל חודש העברה לחשבון של החמות — אלף ומאתיים שקל. בעלי לקח שעות נוספות בשישי-שבת, אני תפרתי וילונות בהזמנה בלילות כדי להוסיף עוד קצת.
אחרי חמש שנים נשארו לנו אחד עשר אלף. ואז במאי, בחג השבועות, החמות הודיעה בארוחת הצהריים שכיוון שהפאסאט חונה אצלה בחצר, היא קצת משתמשת בו.
— הרי יש לך פורד משלך — בעלי הניח את המזלג בצד.
— מה, אסור לי? שלי צורך יותר. שלך חסכוני יותר.
התברר שכבר חצי שנה היא נוסעת בו לבית ההבראה בטבריה, כי הפורד פוקוס שלה התקלקל. בעלי לא אמר כלום. רק אחר כך במכונית טרק את הדלת כך שהחלון רעד.
— זו רק מכונית — אמרתי.
— זו לא מכונית. זה החיים שלי. היא לקחה לי אותם.
לפני חודש שילמנו את התשלום האחרון. הפקדתי את הכסף לחשבון, חיכיתי יומיים ושלחתי לחמות הודעה שביום שישי נבוא לקחת את הפאסאט ושתכין את הרישיון רכב.
היא ענתה אחרי שלוש שעות.
— לא אחזיר. הרכב שלי. חוץ מזה עלה לי כסף — החלפתי שמן, צמיגים חדשים, רצועת תזמון. זה לא הוגן שאחזיר בחינם.
בחינם. היא הלוותה שבעים אלף שקל, קיבלה כל חודש העברה במשך חמש שנים, בינתיים נסעה ברכב כאילו הוא שלה. ועכשיו — בחינם.
בעלי עישן כל הלילה במרפסת. סבב שוב ושוב את ההודעה, כאילו האותיות יכולות להתחרט. אחר כך כתב לאמו שניפגש ונדבר כמו מבוגרים.
הגענו בשבת בבוקר. גברת רבקה חיכתה לנו בסלון, עם קפה, בשרשרת פנינים. על השולחן הונחו המפתחות של הפאסאט. בעלי נשם לרווחה.
— אמא, בואי נדבר —
— קודם נספור — היא קטעה אותו. הוציאה מהמגירה מחברת משובצת. הדפים היו כתובים בכתב יד קטן. — החלפת שמן כל עשרת אלפים קילומטר, ארבע פעמים בשנה, מאתיים שקל כל פעם. פילטרים. טסט, אגרה, ביטוח חובה — אלף ושמונה מאות שקל בשנה. צמיגי חורף, שלושת אלפים ומאתיים שקל. רצועת תזמון עם החלפת משאבה, באוגוסט שעבר, אלפיים וארבע מאות. חניה במוסך — מאתיים בחודש, כי הייתי צריכה לשכור, כיוון ששלי עומד בארון. בסך הכול חמש שנים: ארבעים ושמונה אלף ושלוש מאות שקל. — היא הושיטה לו את הדף. — תחזירו חצי, אחזיר את הרכב.
בעלי הביט בדף כמעט דקה. הפנים שלו הפכו אפורות כמו אפר.
— הרי את זו שהלווית לנו כסף לניתוח של הנכד שלך.
— הלוויתי. ואתם החזרתם. והרכב שלי. כי ככה חתמתם.
היא קמה, הרימה את המפתחות מהשולחן והכניסה לכיס הז'קט.
— אתם יכולים לצאת. ואל תעשו סצנות ליד אבא, כי יש לו לב חלש.
למטה, מול הבניין, בעלי הניח את המצח על ההגה של הפיאט פנדה שלי וישב כך בלי תנועה. הוא לא בכה. פשוט ישב, ואני ספרתי בראש: ארבעים ושמונה אלף ושלוש מאות, ארבעים ושמונה אלף ושלוש מאות, ארבעים ושמונה אלף ושלוש מאות.
בבית הוצאתי מהמגירה אלבום ישן. תמונות מבר המצווה של איתן, מלפני ארבע שנים. החמות בשמלה כחולה כהה, עם מעטפה ביד. אני זוכרת איך אחר כך התיישבה בכורסה ופרשה את הכסף על הברכיים כדי לספור כמה קיבל הנכד שלה. אז חשבתי שזו דאגה.
עכשיו אני רואה שזו הייתה ספירה של כסף זר.
שבועיים אחר כך הגיעה אלינו שוטרת קהילתית. אישה מבוגרת, עייפה, עם תיק בית שחי. החמות הגישה תלונה שהכלה לשעבר שלה — אני — גנבה מהמוסך שלה כלים בשווי שנים עשר אלף שקל. פטיש, מפתחות שקע, מקדחה שקיבל בעלי ממני ליום הולדתו השלושים.
השוטרת קיבלה את ההסבר — היו לנו עדים, תמונות, קבלות מהוֹמְסֶנטר — אבל זה לקח שלושה שבועות. שלושה שבועות שבהם איתן שאל למה סבתא לא מתקשרת.
ואחר כך הגיע מכתב מבית המשפט. לא החוב, לא עניין הרכב. החמות כתבה שהיא רוצה להחזיר את עלויות הטיפול של בעלה. התברר שחמי, מר יעקב, סבל ארבע שנים ממחלת כליות. החמות פתאום החליטה שכיוון שלא השתתפנו בביקורים הפרטיים שלו אצל נפרולוג — והיו שלושים ושבעה כאלה, במאתיים וחמישים שקל כל אחד — אז אנחנו חייבים לה את זה.
בעלי קפץ מהשולחן, עד שהכיסא נפל.
— את אין לך זכות לגעת בילד שלי!
החמות בצד השני של הקו צחקקה.
— זה לא נוגע לילד, זה נוגע אליך. חוב זה חוב. אם לא תשלם, יעקלו לך את המשכורת. ומה תגיד אז לאיתן?
אז ראיתי את בעלי תופס את החזה. הוא הלבין, שקע על הרצפה, נאבק לנשום כמו דג. איתן רץ מהחדר השני ועצר בפתח. בן תשע. גדול מדי כדי לבכות ליד ההורים, קטן מדי כדי להבין מה קורה.
אמבולנס. נשימה מקוטעת. התקף חרדה, לא התקף לב, תודה לאל.
ישבתי על כיסא ליד המיטה בבית החולים והחזקתי את ידו של בעלי. הרגשתי את האצבעות שלו רועדות, כאילו הוא עדיין מדבר עם אמו.
ואז הוא הניח לי את הטלפון על הברכיים.
— תקליטי אותה. תתקשרי ותקליטי.
חזרנו לבית המשפט. החמות הגיעה בחליפה, עם עורך דין, עם תיק מלא ניירת. לי היה רק דיסק און קי אחד. הפעלתי את השיחה, שבה היא צוחקת שיעקלו לבעלי את המשכורת, ושואלת מה הוא יגיד לאיתן. השופט הקשיב בלי תנועה, מיישר את המשקפיים שוב ושוב.
חסמנו גם את בקשת הפינוי שלה מהדירה שלנו — היא הגישה אותה יומיים אחרי הדיון. הדירה הייתה בבעלות בעלי, אבל אולי היא קיוותה שניבהל ונשלם בשביל שקט נפשי.
לא שילמנו.
אתמול בבוקר מצאתי על מגב השמשה פתק צהוב. כתב יד של החמות, קטן, מסודר, כמו תמיד.
"זה נגמר. אני מחזירה לכם את ארבעים ושמונה האלף המקוללים האלה. אבל אני רוצה בחזרה את הרכב. אני לא יכולה לישון, אני יודעת שאני זו שהרסתי. בואו נעשה כמו שהיה."
בעלי סובב את הפתק באצבעות, אחר כך הניח אותו על אדן החלון.
— בואי נלך — הוא אמר.
נסענו לתל אביב. החמות חיכתה מול הבניין, באותו ז'קט שבו לקחה את המפתחות. היא נראתה תשושה. כאילו רזתה בעשר שנים.
בעלי ניגש לפאסאט. פתח את תא המטען. הוציא ממנו קרטון שהשארנו שם לפני חמש שנים — בפנים היו תמונות מברית המילה של איתן והנעליים הראשונות שלו.
— את יודעת, אמא — אמר בשקט — באמת חשבתי שאת זו שהצילה את הבן שלי.
— כי הצלתי. הכסף ממני —
— לא. — הוא סגר את תא המטען. — את הלווית כסף. והציל אותו הניתוח שעשו המנתחים בבית החולים איכילוב. את רק החזקת אותנו באגרוף.
הוא הסתובב. על המדרכה, ליד החומה, עמדה השכנה שלה עם כלב. שמעה הכול. החמות כנראה ראתה שהכלב מכשכש בזנב והשכנה בוהה, כי פתאום הלבינה כמו הקיר.
בעלי זרק את המפתחות על מכסה המנוע.
— הרכב שלך. תסעי בו לטבריה. רק עכשיו תעשי טיפולים מהכסף שלך.
הוא נכנס לפנדה, ואני אחריו. יצאנו לדרך. במראה ראיתי את החמות עומדת ליד הפאסאט השחור ולא יודעת מה לעשות עם הידיים.
איתן נמצא עכשיו במחנה שייט. מתקשר כל ערב ומספר על הכנרת. אנחנו לא מדברים על סבתא. אנחנו לא מדברים על הרכב.
ואתמול קיבלתי הודעה ממספר לא מוכר. מישהי מתל אביב, כנראה אותה שכנה, כתבה שגברת רבקה פרסמה את הפאסאט למכירה באתר רכבים. תמורת חמישה עשר אלף שקל.
זה מה שהוא היה שווה. חמישה עשר אלף. על מה שהיא עשתה, היא לא קיבלה אפילו שקל אחד יותר.
עניתי: "תודה". ואחר כך הנחתי את הטלפון בצד, מזגתי תה וישבתי במרפסת. קראתי מייל ישן מחברה לעבודה, שהמליצה לי על עורך דין עוד בעניין הכלים. השם עדיין היה אצלי בתיבה. החלטתי שביום ראשון אכתוב לו.
לא כדי להילחם. כדי שיהיה לי נייר על כל מה שיקרה. כי כל עוד החמות בחיים ואיתן גדל, האישה הזו עוד עלולה להמציא לא מעט דברים. והפעם אני רוצה שכל שקל, כל הודעה, כל פתק על מגב השמשה יהיו בדיוק במקום שצריך.
בעלי נוחר בחדר השינה. הבן ישן מתחת למפרשים. ואני מסתכלת על עצי הפיקוס הפורחים מתחת לבניין ומרגישה בפעם הראשונה מזה חמש שנים שכבר לא ייקחו לי כלום.
כי כל מה שיש לי, יש לו עכשיו נייר, חתימה ותאריך. אפילו הכעס שלי.
